פרשת קורח – שערות הראש של האדם

אוֹן בֶּן פֶּלֶת היה בין האנשים שקמו כנגד משה ואהרן שנאמר "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (במדבר טז, א), אך הוא לא היה בין הנבלעים או הנשרפים בעדת קורח, לפי שאשתו הצילה אותו על ידי שהשקתה אותו יין עד שנרדם והלכה וישבה בפתח ביתה. שם היא סתרה את שיער ראשה, וכל מי שבא על מנת לקחת את און למחלוקת נגד משה רבינו היה רואה את שערותיה הפזורות, ומיד היה מסתובב והולך לו. וכך אשתו המשיכה עד שהאדמה פתחה את פיה ובלעה את קורח ואנשיו, ואילו אוֹן בֶּן פֶּלֶת בעלה ניצל (גמ' סנהדרין דף קט ע"ב – קי ע"א, 'מדרש תנחומא' פרשת קרח אות י).

ויש להתבונן, מדוע בחרה אשתו של און בן פלת להרחיק את אנשי המחלוקת מבעלה, דווקא על ידי גילוי השערות שעל גבי ראשה? 

שערות גופו וראשו של האדם הם בחינת דינים קשים

שערות האיש הן בחינת 'דינים' קשים (זוהר פרשת תזריע דף מח ע"ב ד"ה אלא הכי תאנא, 'שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת קדושים ד"ה 'פאת הראש', 'מבוא שערים' להאר"י ז"ל ש"ג ח"ב פ"ה ד"ה 'וענין יחוד', 'שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי ברכות השחר ד"ה 'ונבאר תחילה') וריבויים גורם לריבוי דינים (זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה 'אשכחנא בספרא'. ראה 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א מעין שביעי נהר יג). אך עם זאת, טוב שלא יספר האדם את שערותיו בשום מקום בגופו אלא יניחם שיגדלו, היות שהם מורים על דברים רבים כפי כיוונם ונטייתם למעלה או למטה וכפי אורכם וכיוצא בזה ('יין המשומר' לר' נתן שפירא בפרק 'איסור גדול העובר על לא תשחית' ד"ה איתא וכן כתב הרב). וכגון השיער השחור בגוף האדם בעת ילדותו ושִחְרוּתוֹ, אשר מו‍רה על 'הדין הגמור', אל מול השיער הלבן שבגופו בעת זקנותו (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל ספר הליקוטים חלק א' האדם וד' יסודותיו בנושא 'ענין השערות שמתלבנים'). וכן שערות הזקן שהן שערות קדושות ונוראות מאד הנמשכות ממקום גבוה עליון ונורא, והן עיקר ההידור ואור הפנים של האדם כפי שנרמז בפסוק "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא יט, לב) ('ליקוטי הלכות' לר' נתן מנמירוב בחלק 'יורה דעה' הלכות גילוח הלכה ד ד"ה נצא שעיקר).

אמנם זה אינו נוגע לענין 'שערות הראש' ('יין המשומר' בפרק 'איסור גדול העובר על לא תשחית' ד"ה איתא וכן כתב הרב) שאין לאדם לגדלם, כי גידולם גורם להתגברות 'הדינים' בעולם ('נועם אלימלך' לר' אלימלך מליז'נסק פרשת קדושים ד"ה 'ואמר הכתוב ואוכליו'). ואוי לו לאדם על שבגידול שערו גורם ל'שינוי סדרי בראשית' ('תיקוני הזוהר' תיקון ע' דף קכד ע"א עפ"י ביאור 'בניהו' למחבר 'בן איש חי'), כאשר עיקר ההקפדה הוא לא לגדל את שערו מעבר לשלושים יום (ספר 'בניהו' לר' יוסף חיים מבגדד מחבר 'בן איש חי' על תיקוני הזוהר תיקון ע' דף קכד ע"א). אמנם בימים שהם ימי 'דין' כגון ימי ספירת העומר וימי אבלות על המת, אין ראוי אז לאדם לחתוך כלל את שערו המורה על 'הדין' (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק ב' סדר הזמנים וכוונות בנושא 'בענין תספורת הזקן'). לכן האר"י ז"ל לא היה מסתפר כלל בכל ארבעים ותשע ימי ספירת העומר בשום אופן, לא בראש חודש אייר ולא בל"ג בעומר אלא רק בערב חג השבועות, כיון שכל הימים הללו הם ימי דין ואין מעבירים את 'הדין' בזמן 'הדין' ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי הפסח דרוש יב ד"ה ענין הגילוח), שלא להתגרות בו.

בשעה שאדם מספר את שיער ראשו צריך שיכוון להעביר 'כוחות' ו'דינים' ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת קדושים ד"ה פאת הראש, עפ"י נוסח התפילה ב'לשון חכמים' למחבר הבן איש חי חלק א סימן נח). לכן האר"י ז"ל היה נזהר מאוד שלא לגלח את שערות ראשו לאחר שעת מנחה גדולה, ואפילו בערב שבת ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת קדושים ד"ה וענין פאת הזקן), לפי שבשעת המנחה מתגברים 'הדינים' ('מסילות חכמה' לר' מאיר פאפירש סימן כא, 'שיח יצחק' לר' אליהו מני שער האהבה 'מוסר לתפילת המנחה' דף שיב ד"ה ומה נואלו וכו'). ועוד צריך האדם להשאיר בראשו את הפאות על מנת לתת מעט אחיזה ל'דינים', כי יש צורך בהם ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת קדושים ד"ה פאת הראש) ואין ראוי לסלקם לגמרי ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בחלק 'סולת בלולה' הלכות תפילת מנחה סימן רלד, ב ד"ה 'והואיל בסי' רלב הוזכר' עפ"י כתבי האר"י ז"ל). ויזהר האדם שהפאות שהוא משאיר בשערו לא יכסו את אזניו בשעת התפילה, כי אז המקטרגים סותמים את שערי התפילה למעלה, אלא יסלקם תחת אוזניו ('תקוני הזוהר' תיקון ע' דף קכב ע"א ד"ה 'ובגין דא צריך', 'תקוני הזוהר' תיקון ע' דף קכד ע"א ד"ה ושערין אחרנין).

כוחות הטומאה אוחזים בשערות ראשו של האדם

החיצונים נאחזים בשערות ('באר מים חיים' לר' חיים טירר מצ'רנוביץ פרשת אחרי מות ד"ה ועל כן) הראש של האדם, ניזונים משם ומתגברים על ידיהם, וכפי שאמר דוד המלך עליהם "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם" (תהלים סט, ה) (הרמ"ד וואלי דברים פרק לב על הפסוק 'לא שערום אבותיכם', הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק א' נושאים שונים בנושא 'סוד הענין שהס"א יונק מן השערות'. ראה 'ארץ החיים' על התהלים לר' אברהם חיים הכהן מזמור סט, ה). וכן נרמז בפסוק "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דברים לב, יז) שהתיבה "שְׂעָרוּם" היא מלשון 'שערות' (הרמ"ד וואלי ספר דברים פרק לב על הפסוק 'לא שערום אבותיכם'). ועוד רמז לכך במה שנאמר "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא יז, ז), "לַשְּׂעִירִם" – הוא רמז לשיער שהוא אותיות 'שעיר' (ראה 'באר מים חיים' פרשת אחרי מות ד"ה 'ולא יזבחו עוד') לפי ש'החיצונים' רודפים על מנת להידבק בשערות (עפ"י 'באר מים חיים' פרשת אחרי מות ד"ה ולזה 'סמכה התורה').

לכן אין לגדל את שערות הראש כדי שלא יהיה מהם יניקה אל 'החיצונים' יותר מדי (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק א' נושאים שונים בנושא 'ענין המותרות ומותרות הדיבור') והן צריכות להיות מושלכות מהאדם כל פעם מחדש. ובפרט בערב שבת קודש שמוכן אור קדושת השבת לבוא אל האדם, שמסירים אז את שערות הראש ('באר מים חיים' לר' חיים טירר מצ'רנוביץ פרשת אחרי מות ד"ה 'ועל כן'), ובפרט על ידי תער ('יין המשומר' לר' נתן שפירא בפרק 'איסור גדול העובר על לא תשחית' ד"ה וכן כתב הרב), וזה על מנת שלא ייהנו 'החיצונים' מהקדושה ('באר מים חיים' פרשת אחרי מות ד"ה 'ועל כן'). לכן יש מצוה להסתפר בכל ערב שבת כדי לסלק קודם השבת את השערות שמורים על 'הדינים', וכך לא יהיה כוח ל'חיצונים' לינוק משערות הראש ביום שבת ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בחלק סולת בלולה הלכות תפילת מנחה סימן רלד, ב ד"ה 'והואיל בסי' רלב הוזכר' עפ"י כתבי האר"י ז"ל), שאחיזתם ויניקתם מהשיער הוא בסוד הפסוק "וְקַדְמֹנִים אָחֲזוּ שָׂעַר" (איוב יח, כ) (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר מהרמח"ל פרשת האזינו דברים לב על הפסוק 'לא שערום אבותיכם' ועיי"ש שכוונתו לפסוק זה ולא אחר). ועל דבר זה צריך להקפיד עוד יותר 'שליח הציבור' אשר בא לעורר רחמים בתפילתו, כלומר שיהיה מגלח שיער ראשו לסלק מעליו את 'הדינים' ('חלקם בחיים' לר' חיים פאלאג'י דרוש ה להספד דף יד ע"ב ד"ה ונראה לומר).

אם הסטרא אחרא אכן מצליח לאחוז בשערות האדם הרי הוא מביאו לידי עוונות וחטאים, ואז האדם צריך להקריב קרבן חטאת. לכן הקרבן נקרא בכל מקום 'שעיר חטאת' כי הוא נוצר על ידי האחיזה ב'שיער' שהפך ל'שעיר', עד שהביא שבאותו המקום התקיים "וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם" (ישעיה יג, כא), והם מנסים להידבק בקדושה. על כן הקדושה נידחת מפניהם והולכת מהמקום ההוא, ובמקומה מתפשטת הטומאה ('באר מים חיים' פרשת אחרי מות ד"ה 'ועבור כל הנזכר'). וכן נאמר על עשו הרשע שהיה איש שעיר "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר" (בראשית כז, יא) כי היה נאחז בטומאת השדים הנקראים "שְׂעִירִים" ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא על בראשית רבה סה, יא ד"ה והיינו דדריש) ובזה מתבאר הפסוק "קָדְקֹד שֵׂעָר מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו" (תהלים סח, כב), "קָדְקֹד שֵׂעָר" – כלומר שמי שיש לו ריבוי שערות על ראשו, "מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו" – פשוט שהוא מתהלך "בַּאֲשָׁמָיו", לפי שהוא סימן לבעל עבירה ('אמרי שפר' לר' נפתלי מרופשיץ בחלק ליקוטים דף ז ע"א ד"ה 'מהרב', עפ"י 'שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן קעח ד"ה 'ומן האמור' בשם ר' אברהם אשכנזי).

עשו יצא מבטן אמו כשהוא כולו שָׂעִיר, כי כל כוחות הטומאה אוחזים בשיער ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ ספר ויקרא כא, ה) והוא נאחז בטומאת הדינים 'החיצונים' ('נזר הקודש' על בראשית רבה סה, יא ד"ה והיינו דדריש), ולעומתו יעקב אבינו נולד 'חלק' ('תפארת יהונתן' ויקרא כא, ה, 'נזר הקודש' על בראשית רבה סה, יא ד"ה והיינו דדריש). וזה מה שנאמר על עשו "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו" (בראשית כה, כה), "וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו" – שכאשר נולד ידעו והכירו שהס"מ מלובש בו, ושהוא מלא 'שיער' כמו המזיקים הנקראים 'שעירים' שגם הם מלאים בשיער, ושעירים אלו הם מחלקו של הס"מ ('ידו בכל' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' סימן רלט. וראה 'שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת תולדות פרק כז ד"ה 'ואנכי איש חלק'). ריבוי השערות בגופו של עשו הביא לחימום גופו והתגברות הדם בו, ועל כן הוא היה 'אדמוני' כולו מלא חימה ואף להשחית, איש ציד להרוג ולחטוא בניאוף אשת רעהו בלי שובעה. אמנם כיון שבראשו כן היה ראוי שיהיו שערות ככל אדם, לכן ראשו של עשו היה טוב וזכה להיקבר במערת המכפלה, מה שאין כן שאר גופו ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש י ד"ה 'והנה בעונותינו' וד"ה 'ולכך יצחק').

אדם שמאריך את שיער ראשו נותן אחיזה לסטרא אחרא בגופו

כאשר יוסף היה במצרים וסלסל בשערו, אמר הקב"ה כי הוא מגרה בו את 'הדוב' (רש"י בראשית פרק טל, ו) שהיא אשת פוטיפר. וזה משום שהסלסול בשערו היה אמנם רק שמץ קטן של פגם, אך היה די בזה בשביל שיהיה לאשת פוטיפר איזה שורש רע לאחוז במקום ההוא, להתגרות ביוסף ולהסיתו להיות עמה. ואם הוא לא היה מסלסל בשערו, הרי לא היה בה כוח להתגרות בו בשום אופן, כיון שמקורו ברוך ולא היה בו מקום לאחיזה ('באר מים חיים' לר' חיים מצ'רנוביץ פרשת אחרי מות ד"ה ואפשר לזה יאמר הכתוב). וצריך כל אדם להיזהר בזה, כי יש רוח רעה בשם סקטופ"ה הממונה על כל בני האדם שמתקנים ומסלסלים בשערותיהם, ומעוררת אותם לעשות כך כדי שיסתכלו בהם. והיא גוררת רוח רעה נוספת הנקראת עסירט"א שמעוררת אותם גם להסתכל על עצמם בַּמַּרְאָה (זוהר פרשת פקודי דף רסז ע"א – רסז ע"ב ד"ה בגין כך כמה וד"ה לגו דהאי). וכשאדם מסלסל בשערו ומקפיד להתלבש כמו איזה שַׂר, אז 'הסטרא אחרא' אומרת שאדם זה הוא שלה ('לב דוד' להחיד"א פרק תשיעי ד"ה 'ומה שאמרו ממלבוש' בשם רבותינו, 'שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן קעח ד"ה 'ומן האמור' בשם רבותינו). ויש רמז בתיבה 'הַשֵׂעָר' שעולה בגמטריא 'יצר הרע' ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק ג' דרוש י פרשת מקץ דף כב ע"ב ד"ה 'ותנן').

ואין ראוי לאדם להניח את שערות ראשו ארוכות, שכל המגדל את שערות ראשו כדי לייפות את עצמו הרי זה מכוח הטומאה שנדבקת בו ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בחלק סולת בלולה הלכות תפילת מנחה סימן רלד, ב ד"ה 'והואיל בסי' רלב הוזכר' עפ"י הזוהר), שהן אותן שתי רוחות המשחיתים. ואדם זה נקרא 'מגדל בלורית', כאשר התיבה 'בלורית' עולה בגמטריא 'בני לילי"ת וס"מ'. וזה לפי שהוא ('יין המשומר' לר' נתן שפירא בפרק 'איסור גדול העובר על לא תשחית' ד"ה איתא בזוהר) במעשיו קורא לשני המשחיתים סקטופ"ה ועסירט"א. לכן התיבות 'סקטופ"ה ועסירט"א' עם הכולל עולות בגמטריא 'סמא"ל ולילי"ת', לפי שמהם הם יוצאים. ואז המשחיתים באים ונדבקים באדם ומסמים את עיניו לעבור איסורים נוספים כמו סירוק שיער בשבת ('דעת חכמה' בחלק סולת בלולה הלכות תפילת מנחה סימן רלד, ב ד"ה והואיל בסי' רלב הוזכר) והשחתת הזקן ('יין המשומר' לר' נתן שפירא בפרק 'איסור גדול העובר על לא תשחית' ד"ה איתא בזוהר). לכן אם האדם מוכרח להאריך את שערות ראשו, מוטב לו שירגיל עצמו בפאה נכרית לפרקים, מאשר יגדל את שיערו ויהיה לו קשר תדירי עם הסטרא אחרא ('דעת חכמה' בחלק איסור גילוח הזקן ופיאות הראש ד"ה ומ"ש וצריך לכוין. וראה 'רפואה למכה' לר' שמשון באקי על שיר השירים ב, ב ד"ה 'והנה קשה שבמקום' שדרכם של המצריים היה לגדל בלורית כדי להרבות מדת הדין בעולם) (להרחבה על גידול שערותיו של הנזיר ראה אחד ממאמרינו לפרשת נשא – 'נזירות שמשון הגיבור').

אנשים שנטמאים בצרעת צריכים לגדל את שערות ראשם, כפי שנאמר "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה) (ראה רש"י ויקרא יג, מה ד"ה פרוע). על ידי כן שורה הטומאה אצל הטמא ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שכד ד"ה 'ומ"מ יש לתת', 'רקנאטי' על התורה פרשת שמיני ד"ה 'ראשיכם אל תפרעו'), שכפי 'המידה' שמושפעת על האדם כך הוא צריך להתנהג ('מצודת דוד' מצוה שכד ד"ה ומ"מ יש לתת). ומטעם זה, בסיום ימי הטהרה צריך המצורע לגלח את כל שערו על ידי שמעביר תער על כל בשרו, ובזה מכניע את כוחות הטומאה ששופעים עליו ('רקנאטי' על התורה פרשת מצורע ד"ה 'וכבס המטהר', 'תפארת יהונתן' ויקרא כא, ה), ומסלקם על ידי תגלחתו (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק ב' ביאורי מאמרי חז"ל וזוהר ד"ה 'סוד ג' מגלחין') שנאמר "וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר" (ויקרא יד, ט). ולכן הגילוח הוא דווקא ב'תער' כי צריך להשיב את בשרו כבשר נער קטן, עד שיהיה חלק כמו 'דלעת' (ראה גמ' סוטה דף טז ע"א). ואם יישארו אפילו רק שתי שערות בגופו – לא עשה ולא כלום ('פירושי רבינו אלעזר מגרמייזא' מחבר הרוקח פרשת מצורע ד"ה וגלח את כל שערו).

וכן האבל שמדת הדין מתוחה כנגדו צריך לגדל פרע שיער ראשו (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק א' נושאים שונים בנושא 'ענין המותרות ומותרות הדיבור') במשך שלושים יום, לפי שיש לכוחות המת אחיזה באבל, ועל ידי שהוא מגדל את שערו הם נאחזים בשערות האבל ולא בגופו. לכן כאשר היה מת איזה קרוב משפחה אצל הגויים הקדמונים הם היו עושים קרחת בראשם, ההיפך ממה שצוּוה היהודי באבלותו, והגויים עשו כך במטרה שכוחות המת ייאחזו בגופם ולא בשערם ואז יוכלו לקסום קסמים ולדרוש אל המתים ('תפארת יהונתן' על התורה לר' יהונתן אייבשיץ ויקרא כא, ה). והתורה ציותה להימנע מזה שנאמר "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם" (ויקרא כא, ה), והוזהרו בזה הכהנים והישראלים (ראה רש"י ויקרא כא, ה).

על ידי שהאבל מגדל את שערותיו הוא מקבל על עצמו גם כל 'דין' שאמור לבוא על אביו שמת, והוא נחשב 'כפרת משכבו' של אביו ('מעבר יבוק' לר' אהרן ברכיה ממודינא בחלק שפת אמת פרק כ ד"ה ואיסור הגיהוץ). וזה כפי הנוסח שאומרים הבנים בשנה ראשונה על פטירת אביהם "הריני כפרת משכבו" (ראה גמ' קידושין דף לא ע"ב, שו"ע חלק יורה דעה סימן רמ, ט) כלומר "כל רע שראוי לבוא על נפשו, יבוא עלי" (רש"י על גמ' קידושין דף לא ע"ב ד"ה הריני כפרת משכבו). ומטעם זה גם האשה בזמן אבלותה פותחת את קליעות שערה, על מנת להראות התגברות הדינים והתפשטותם ('בן יהוידע' לר' יוסף חיים מחבר 'בן איש חי' על גמ' מסכת ברכות דף סא ע"א ד"ה 'מלמד שקלעה', 'בן יהוידע' על גמ' מסכת יומא פרק חמישי דף מז ד"ה לא ראו קורות ביתי). ואם היא אשה נשואה, אז כיסוי ראשה נשאר מלמעלה לכסות את כל שערותיה.

קורח נקרא בשמו לאחר שגילח את כל שערותיו כדין הלויים 

הלויים הם בחינת דין ('מקדש מלך' לר' שלום בוזאגלו על זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב, 'מדרש אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת כי תבוא ד"ה במדרש) שהוא שורש 'הדין' הטהור, והדינים נאחזים בהם (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל ספר ויקרא פרק יג ד"ה 'ואיש כי ימרט ראשו'). בשל כך ה' ציוה לגלח את שערותיהם בתער ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת קרח ד"ה ואפשר לרמוז ע"פ) על מנת שלא יתאחזו בהם 'הדינים הטמאים' (הרמ"ד וואלי ספר ויקרא פרק יג ד"ה 'ואיש כי ימרט ראשו', 'מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת קרח ד"ה ואפשר לרמוז ע"פ) כל כך ('מחשוף הלבן' על התורה לר' יעקב אבוחצירא פרשת קרח ד"ה ואפשר לרמוז), כי הם עלולים להתרבות ולהתגבר מצדם יותר מדי עד שלא יוכלו לעמוד מרוב ריבויים (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל 'ספר הליקוטים' חלק ב' באורי מאמרי חז"ל וזוהר ד"ה 'סוד ג' מגלחין'), עד שיתקשר 'דין' ב'דין' ('בני יצחק' לר' יצחק חנן משאלוניקי פרשת קרח דף לח ע"א ד"ה אמנם חכמת האשה). לכן הלויים שנכנסו לעבודה במשכן היו צריכים להעביר מעליהם את כל שערם כולל שערות הראש הזקן והפאות ('רבינו בחיי' ספר במדבר ח, ז ד"ה והעבירו תער) על ידי תער, בכדי להעביר את 'הדינים' משורשם (זוהר פרשת תזריע דף מט ע"א ד"ה ותנינן אמאי), בדומה לתגלחת הטמאים המצורעים ('ליקוטי הלכות' לר' נתן מנמירוב תלמידו של ר' נחמן מברסלב חלק אורח חיים ב' הלכות נטילת ידיים לסעודה ו אות ז).

וזה מה שנאמר על הלויים "קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם: וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ" (במדבר ח, ו-ז). ועל ידי גילוחם העבירו הלויים מעליהם את כל הטומאה שהיתה אוחזת בשערותיהם ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ ויקרא כא, ה), ולא נשארה אף שערה שגדלה בחלקו של הסטרא אחרא ('שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן מצפת פרשת בהעלותך ד"ה וכה תעשה). ואז הם היו מתברכים כפי שנאמר "וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם" (במדבר ח, ז) (זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה אשכחנא בספרא). וכל זה היה רק ללויים שהיו באותו הדור ויצאו מטומאת מצרים, כי הם היו צריכים להיתקן על ידי הורדת שערותיהם. אך אחרי שהם נתקנו, אז נתקן עמהם גם כל זרעם (פירוש הרמ"ז על זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה וכל מאן דאתי). (וראה 'זכירה לחיים' לר' חיים פאלאג'י חלק א' על זוהר פרשת תזריע דף מט ע"א ד"ה 'עד דאעבר' כי משמים התגלגל שהמן הרשע יגלח את שערותיו של מרדכי היהודי, בכדי להסיר מעליו 'דינים הקשים' שהיו ראויים לבוא מידי המן. וכיון שמרדכי היה ראש בני ישראל לכן בזה הוסרו 'הדינים' מעל כל ישראל. ודבר זה הוא במקצת כענין גילוח הלויים במדבר עיי"ש).

קורח היה גדול יותר מכל הלויים (זוהר פרשת תזריע דף מט ע"א ד"ה אמר רבי יצחק), וכשם שגילחו את שערות הלויים על מנת לבטל את תוקף הדין ואחיזת הסטרא אחרא ('ליקוטי הלכות' לר' נתן מנמירוב בחלק חושן משפט ב' 'הלכות פקדון וארבע שומרים' ד' אות כב), גם משה רבנו גילח את שערו של קורח עד שהיה קֵרֵחַ בראשו ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לב ד"ה 'וז"ס מה שצחקו'), ומשום כך הוא היה נקרא מאותו הזמן בשם 'קֹרַח' (זוהר פרשת תזריע דף מט ע"א ד"ה וכד חמא). ושֵׁם זה היה מורה על הטובה שנעשתה עמו, שנעשה חָלָק בלי שערות כדי שלא יתאחזו בו 'הדינים' יותר מידי ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת קרח ד"ה ואפשר לרמוז). אך כשראה קורח שהוא קֵרֵחַ בלא שערות, ואילו אהרן הכהן מקושט בקישוטי מלכות – נעשה הוא עצמו מזולזל בעיניו וקינא באהרן, והתגלגל הדבר עד שבסוף נפל לשאול תחתית בגיהנום (זוהר פרשת תזריע דף מט ע"א ד"ה וכד חמא. ראה גמ' סנהדרין דף קי ע"א). וטעותו של קורח נרמזה בפסוק "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט), "אֶת הָאָדָם יָשָׁר" – הוא קורח שנעשה חָלַק מן השערות, "וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" – הם קורח ועדתו, כי לא התבונן קורח בטובה שעשה עמו ה' ('מחשוף הלבן' פרשת קרח ד"ה ואפשר לרמוז).

מטעם זה בן עזאי כינה את ר' עקיבא בן יוסף בשם 'קֵרֵחַ' (ראה גמ' בכורות דף נח ע"א), לפי שרבי עקיבא היה שורשו במדת 'הגבורה' ועל ידי חסידותו הרבה גילח את כל שערותיו עד שהיה קֵרֵחַ, והמתיק בזה את כוחות הדין עד שהיה בכוחו לפעול ולקרב נשמות של גרים. נמצא כי למעלתו ושבחו של ר' עקיבא קראו לו 'קֵרֵחַ' ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לד ד"ה ונחזור לענין כי בן עזאי). וכן היה עם אלישע הנביא, שהיה לו בשורש נשמתו חלק ואחיזה מקורח, לכן הוא גילח את שערותיו עד שהיה קֵרֵחַ לגמרי. ועל זה צחקו עליו הילדים ('שער הגלגולים' הקדמה לב ד"ה 'וז"ס מה שצחקו') ואמרו לו "עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ" ונענשו על כך, כפי שנאמר על אלישע הנביא "וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ: וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהֹוָ"ה וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים" (מלכים ב' ב, כג-כד).

ישנם אנשים אשר שורש נשמתם הוא מ'נשמת קין' שהוא בחינת דין, ולכן 'הדינים' נאחזים בהם הרבה מאד, וכל שכן שיש ל'דינים' אחיזה בשערותיהם שגם הם 'דינים'. מטעם זה ה' יתברך גוזר על האנשים הללו שיהיה להם 'קרחת' בראשם, ועל ידי נשירת שערותיהם ימנעו אחיזת הדינים בשערותיהם ובהם, כמו הלויים במשכן. וכשם ש'הקרחת' היתה לטובתם של הלויים ולטובתו של אלישע הנביא, כך גם 'הקרחת' לאדם שהוא משורש הדין של קין היא לטובתו, שלא תיפגם טהרתו באחיזת הדינים בשערו. וכפי שנרמז בפסוק "וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא" (ויקרא יג, מ), "קֵרֵחַ הוּא" – שאם נשרו שערותיו ויתקרח כך שראשו חלק ללא סימנים אחרים, אזי "טָהוֹר הוּא" – הרי הדבר הוא סימן לטהרה. ונמצא כי ההתקרחות של בני האדם היא לטובתם ולמעלתם (הרמ"ד וואלי שהיה תלמיד חבר להרמח"ל ספר ויקרא פרק יג ד"ה 'ואיש כי ימרט ראשו').

כיסוי שערותיה של האשה מסיר מעליה את כוחות הדין

שורש בריאת האשה הוא מצד 'הדין', לכן האשה צריכה לגדל את שיער ראשה ולא לגלחו, על מנת להשאיר שורש ל'דינים' ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת קדושים ד"ה פאת הראש, 'בן יהוידע לר' יוסף חיים מבגדד על מסכת יומא פרק חמישי דף מז ד"ה לא ראו קורות). אמנם האשה יכולה מעיקר הדין לגלח את שערות ראשה כמו אצל הלויים שגם הם נחשבים 'דין' ומגלחים את שערות ראשם (עפ"י 'אור החמה' על זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה 'ועל דא אתתא' מהרמ"ק, 'מקדש מלך' לר' שלום בוזאגלו על זוהר בהעלותך דף קנא ע"ב), אך אם היא תעשה כן, זה יגרום שיתבטלו 'הדינים' לגמרי (פירוש הרמ"ז על זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה וכל מאן דאתי, 'בניהו' לר' יוסף חיים מבגדד עמ' פט על תיקוני זוהר תיקון ע' דף קכד ע"א) כי לא יהיה להם מאיפה לינוק, וזה אינו נכון שהרי הם צורך גדול בעולם. לכן גילוח שערות ראשה הוא 'שינוי סדרי בראשית' ('בניהו' לר' יוסף חיים מבגדד על תיקוני הזוהר תיקון ע' דף קכד ע"א), ואין לה לעשות כן (ספר 'יין המשומר' בפרק 'איסור גדול העובר על לא תשחית' ד"ה איתא וכן כתב).

ומטעם זה אין שיער ראשה של האשה נושר, לפי שיש שייכות וקשר ואחיזה בין 'הדין' שבאשה ל'דין' שבשיער ראשה. וזה לעומת האיש שאצלו צריך לפעמים למתק את 'הדין' שבשיער לכן שערותיו נושרות (עפ"י הרמ"ד וואלי על ספר ויקרא פרק יג ד"ה 'ואיש כי ימרט ראשו'). אמנם בסיום טומאת ימי הנידה, כן צריכה האשה לחתוך מעט משערות ראשה. שקודם שהיא תטהר במקוה לבעלה עליה לקבץ את כל שערות ראשה ביחד אל תוך ידיה ולחתוך מעט בסופם כשיעור שגדלו לה בימי נידותה, ולא יותר. וכן צריכה לחתוך מעט מכל שאר שערות גופה בכל המקומות שהשערות גדלו קודם טהרתה לבעלה ('יין המשומר' לר' נתן שפירא בפרק 'איסור גדול העובר על לא תשחית' ד"ה איתא וכן כתב). ונכון לעשות כך בכדי להיטהר מהטומאה שאחזה בה בימי נידותה (עפ"י זוהר פרשת אחרי מות דף עט ע"א ד"ה תאנא מאי) (להרחבה על טומאת הנידה ראה אחד ממאמרינו לפרשת מצורע – 'חומרת טומאת הנדה').

'הדינים' חזקים הן בשערות האיש והן בשערות האשה (זוהר פרשת נשא דף קכו ע"א ד"ה תא חזי כמה בדכורא), רק שאצל האיש אין ל'חיצונים' כל כך אחיזה בהם, לכן לא צריכות להיות כל שערות ראשו מכוסים, ואילו בשערות האשה יש אחיזה לחיצונים ('אור החמה' על זוהר פרשת נשא דף קכו ע"א ד"ה 'הכי נמי לנוקבא' מהרמ"ק) כי הם 'דינים' קשים יותר מאשר האיש וכפי שרמזו רבותינו באומרם 'שיער באשה ערוה', וכפי שנאמר "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים" (שיר השירים ד, א וכן שיר השירים ו, ה) (ראה גמ' ברכות דף כד ע"א בשם רב ששת) ('מקדש מלך' לר' שלום בוזאגלו על זוהר בראשית דף ריז ע"א ד"ה 'ועד לא גליש' ועיי"ש). לכן האשה צריכה להיזהר שלא יתגלו שערותיה כלל ('אור החמה' על זוהר פרשת נשא דף קכו ע"א ד"ה 'הכי נמי לנוקבא' מהרמ"ק), וכל השערות שבראשה יהיו מכוסות (זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה אשכחנא בספרא, 'מקדש מלך' לר' שלום בוזאגלו על זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב) אפילו בביתה ('אור החמה' על זוהר פרשת נשא דף קכו ע"א ד"ה 'הכי נמי לנוקבא' מהרמ"ק). ואם הם יתגלו, אזי עלולים להכיר בהם 'בעלי הדין' ('תיקוני זוהר' תקון ע דף קכד ע"א ד"ה 'ואתתא בגין דאיהי מסטרא') שהם 'החיצונים'.

רק לאשה סוטה אשר עומדת ל'דין' לפני הקב"ה, הותר לפרוע את השיער שנאמר "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהֹוָ"ה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים" (במדבר ה, יח) כי פריעת הראש של האשה הוא סימן ל'מדת הדין' ('ספר הקנה' ד"ה 'דין וסוד עוברת על דת משה יהודית', 'שושן סודות' לתלמיד הרמב"ן אות שעג, 'בן יהוידע' לר' יוסף חיים מחבר 'בן איש חי' על גמ' ברכות דף סא ע"א ד"ה מלמד שקלעה) והתפשטותו ('בן יהוידע' על גמ' שבת פרק י דף צה ע"א סוף ד"ה שקלעה הקב"ה), שעל ידי פריעתו חלה עליה 'מדת הדין' ורוח הטומאה שופעת עליה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קלח ד"ה ופרע את ראשה) במקום גילוי שערה, אם היא אכן טמאה. וזה דומה לצרוע שרוח הטומאה שופעת עליו ונאמר בו "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה). ומכאן אזהרה לבנות ישראל שלא לצאת בפריעת הראש בכדי להתרחק ממדת הדין ('רקנאטי' על התורה פרשת נשא ד"ה 'ספר הזוהר במיין בדיק').

וטוב שכל אשה, נשואה או רווקה ('בן יהוידע' על גמ' ברכות דף סא ע"א ד"ה 'מלמד שקלעה הקב"ה לחוה'), לא יהיה שערה סתור ('בן יהוידע' על גמ' מסכת יומא פרק חמישי דף מז ד"ה לא ראו קורות ביתי) אלא תקלע את שערה. כי בקליעה הזאת היא ('בן יהוידע' על גמ' ברכות דף סא ע"א ד"ה 'מלמד שקלעה הקב"ה לחוה') עושה פועל דמיוני לעקוד את 'הדינים' ('בן יהוידע' על גמ' מסכת יומא פרק חמישי דף מז ד"ה לא ראו קורות ביתי) ואז היא עוקרת את כוחות 'הדינים' וכופה אותם ('בן יהוידע' על גמ' ברכות דף סא ע"א ד"ה 'מלמד שקלעה הקב"ה לחוה'). ורמז לדבר במה שנאמר "קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" (שופטים כ, טז), כלומר שאם "קֹלֵעַ" את "הַשַּׂעֲרָה" – שהוא הַשֵּׂעָר, אזי "לֹא יַחֲטִא" – שהאשה לא תבוא לידי חטא. כך עשה הקב"ה בעצמו כאשר קלע את שערותיה של חוה, והביאה בתחילה לפני אדם הראשון, באופן שכל השיער היה קלוע אצלה ללא שום שערה שפרצה החוצה ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ במדבר ה, יח ד"ה ופרע את ראש האשה). ובזה היתה שלימות תיקונה של חוה, כאשר ה' יתברך רמז על עקירת כוחות הדין שבה ('בן יהוידע' על גמ' ברכות דף סא ע"א ד"ה 'מלמד שקלעה הקב"ה לחוה'), בכוח הבריאה שברא ('בן יהוידע' על גמ' מסכת יומא פרק חמישי דף מז ד"ה לא ראו קורות ביתי).

האשה צריכה לקלוע את שערות ראשה, ולכוון בעת שקולעת כי היא עוקרת את כוחות 'הדינים' וכופה אותם ('בן יהוידע' לר' יוסף חיים מבגדד על גמ' ברכות דף סא ע"א ד"ה 'מלמד שקלעה הקב"ה לחוה') אך כשנישאת האשה לא די בקליעת שערותיה, לפי שעדיין יכולים 'החיצונים' לינוק מהם ואסור לתת להם יניקה חס וחלילה, אלא צריכה האשה ללכת תמיד ב'כיסוי ראש' (ראה 'ליקוטי הלכות' לר' נתן מנמירוב בחלק אבן העזר קידושין א' אות א) שאין ראוי לה לגלות את שערות ראשה ('בן יהוידע' על גמ' מסכת יומא פרק חמישי דף מז ד"ה לא ראו קורות ביתי). ואשה שיוצאת בשוק וראשה פרוע ושיער ראשה גלוי, הרי בזה היא פותחת את כל צינורות 'מדת הדין' וסוגרת את צינורות הרחמים, ומזיקה לבעלה לבניה ולממונה ('ספר הקנה' ד"ה 'דין וסוד עוברת על דת משה יהודית'). ובכל פעם שפורעת האשה את שערות ראשה, מיד 'החיצונים' יונקים ממנה. לכן אשה נשואה חייבת לכסות את ראשה בשביל למנוע את היניקה של 'החיצונים' (עפ"י 'ליקוטי הלכות' לר' נתן מנמירוב בחלק אבן העזר קידושין א' אות א).

על ידי כיסוי שיער הראש של האשה היא זוכה לבנים גדולים

מעשה היה באשה בשם קִמְחִית שזכתה לראות בחייה שבעה מבניה המשמשים ככהנים גדולים. וסיפרה האשה כי זכתה לכך לפי שמעולם לא ראו קורות ביתה את קלעי שערה (גמ' יומא דף מז ע"א), כי היתה מניחה מטפחת על ראשה כאשר סרקה את שערה וכשהיתה קושרת את כיסוי ראשה ('בן יהוידע' על מסכת יומא דף מז ד"ה לא ראו קורות ביתי). והטעם שכיסוי שערותיה של קמחית זיכה אותה לשכר כזה עבור מעשיה, הוא לפי שהיא השתדלה בצניעות תדירית והיתה מכוונת להסתיר את 'הדין' תמיד, אפילו מקירות הבית ('אגדת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' חלק ב' על גמ' ירושלמי חידושי יומא פרק א דף מד ע"א ד"ה ונראה דכיון, 'כסא רחמים' להחיד"א ד"ה 'אפשר ליתן' על אבות דרבי נתן פרק לה) והיתה נזהרת בזה מאוד, אף שכבר היתה עוקדת את הדינים על ידי שערה הקלוע תחת כיסוי ראשה ('בן יהוידע' על מסכת יומא דף מז ד"ה לא ראו קורות ביתי). ובזה גרמה קמחית להגביר את 'החסד', לכן מדה כנגד מדה זכתה שיצאו ממנה כהנים גדולים, שהרי שורש הכהנים זה ב'חסד', וכל שכן הכהנים הגדולים ('כסא רחמים' להחיד"א על אבות דרבי נתן פרק לה ד"ה 'אפשר ליתן') אשר ממשיכים את 'החסדים' ומכסים את הדין במעשיהם ('אגדת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' חלק ב' על גמ' ירושלמי חידושי יומא פרק א דף מד ע"א ד"ה ונראה דכיון).

אשתו של און בן פלת הצילה את בעלה ועשתה 'עבירה לשמה' על ידי שסתרה את שערות ראשה וישבה בפתח ביתה. וכל מי שהגיע על מנת לקחת את און בן פלת למחלוקת על משה רבינו ואהרן הכהן, היה רואה כי היא איננה מכסה את ראשה, והיה מיד הולך לו. והיא עשתה כן בחכמה ('כסא רחמים' להחיד"א ד"ה 'ובזה פרשו' על אבות דרבי נתן פרק לה) כפי שנאמר עליה "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (משלי יד, א) (גמ' סנהדרין דף קי ע"א), לפי שכל האנשים החולקים על משה היו רוצים להיות כהנים גדולים, ובזה שהיתה מגלה את שערה כביכול אמרה להם שהיא לא יכולה לזכות שיהיו לה בנים תלמידי חכמים כדברי רבותינו, וגם לא לזכות לגדלות של בעלה, כי גילוי שיער האשה מזיק גם לבעל וממילא אין בעלה ראוי לכהונה. וכך למעשה היא מנעה אותם מלקחת את בעלה ('כסא רחמים' להחיד"א ד"ה 'ובזה פרשו רבני' על אבות דרבי נתן פרק לה). ועוד היא רצתה לרמוז להם גם על ענין גילוח שערותיו של קורח. שהרי גם לדעתם אין לאשה לגלות את שיער ראשה משום שזה 'דינים קשים', אם כן מדוע הם באים בטענה על גילוח שערות הלויים?! והרי מוצדק הוא משום הסרת 'הדינים'! ויפה עשה משה רבינו שהעביר תער על כל בשרם ('בני יצחק' לר' יצחק חנן פרשת קרח דף לח ע"א ד"ה 'אמנם חכמת האשה' ועיי"ש עוד באריכות דבריו הנפלאים).

אדם שמניח את אשתו שייראו משערות ראשה לחוץ, ראוי לקללה. לפי שהאשה הזאת גורמת שהעניות תשרור בביתה, שבניה לא יהיו חשובים בדור ושרוח הטומאה תשרה בביתה. וכל זה נגרם כאשר נראה שערה בתוך ביתה ועוברת על דרכי הצניעות שם, וכל שכן הוא אם הולכת ברחוב בחוץ ושערה גלוי (זוהר פרשת נשא דף קכה ע"ב ד"ה אמר רבי חזקיה). לכן צריכה כל אשה שאפילו קורות ביתה לא יראו את שערות ראשה (זוהר פרשת נשא דף קכו ע"א ד"ה אמר רבי יהודה) ואפילו לא את אותם שערות היוצאות החוצה מתוך סריגי כיסוי ראשה (פירוש הרמ"ז על זוהר פרשת בהעלותך דף קנא ע"ב ד"ה וכל מאן דאתי). ואם האשה נזהרת בצניעות ומכסה את שערות ראשה, הרי שהיא זוכה שבניה יהיו חשובים על שאר בני העולם, ובעלה מתברך בכל הברכות כולם – בהשׂגות רוחניות וגשמיות, בעושר, בנים ובני בנים סביב לשולחנו (זוהר פרשת נשא דף קכו ע"א ד"ה ועל דא), אמן כן יהי רצון.