פרשת דברים – קדושת ארץ ישראל

ארץ ישראל הובטחה לאברהם שנאמר "וַיֵּרָא יְהֹוָ"ה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית יב, ז), וכן הובטחה ליצחק שנאמר "כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (בראשית כו, ג), וגם הובטחה ליעקב שנאמר "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יג). וכאשר עם ישראל הגיעו סמוך לכניסה לארץ, משה רבינו אמר להם שהם עומדים לממש את ההבטחה שנתן ה' יתברך לאבות הקדושים, שנאמר "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָ"ה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם" (דברים א, ז-ח).

ויש להתבונן, מהי מעלתה וקדושתה של ארץ ישראל אשר דווקא היא זו שהובטחה לאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב?

ארץ ישראל מונהגת על ידי ה' יתברך ולא על ידי שרי אומות העולם 

בתחילה ארץ ישראל היתה תחת רשות 'הסטרא אחרא' ('מעשה רוקח' על התורה לר' אלעזר רוקח פרשת כי תבוא ד"ה 'בפסוק והקמות') עד העת שעם ישראל נכנסו אליה בימות יהושע בן נון, ואז החלה להיות ארץ ישראל ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן שמט ד"ה 'אכן יבואר' מתוך 'אהבת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ) מונהגת ונשלטת על ידי הקב"ה לבדו, בצורה ישירה וללא שום גורם שחוצץ. זה הטעם שהאויר של ארץ ישראל מחכים את האדם (ראה גמ' בבא בתרא דף קנח ע"ב), כי אין דבר החוצץ בין ארץ ישראל שהיא רשותו של הקב"ה לשמים. ואילו בחוץ לארץ שולטים השרים הרוחניים של מעלה, והם מהווים חציצה בין בני האדם לשמים ('קול בוכים' לר' אברהם גלנטי דף י ע"ג, 'נחל קדומים' להחיד"א פרשת ויחי אות ג. ראה רמב"ן פרשת אחרי מות פרק יח, כה שהאריך על השרים). וזאת הסיבה שכל התפילות והמצוות בארץ ישראל עולות ישירות בלי שום תערובת של סטרא אחרא ('דבש לפי' להחיד"א מערכת א' אות כה), עד שאפילו כשיחיד מתפלל בארץ ישראל בלי כוונה שלימה – קרובה להיות תפילתו נשמעת ('בית אלקים' להמבי"ט פרק ה' ד"ה וענין קביעות המקום).

וכיון שארץ ישראל היא לא מקום שליטת השרים של מעלה אלא מקום שליטת ה' לבדו, לכן השרים הללו נחשבים 'נוכרים' בארץ ישראל כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ" (דברים לא, טז). וזה הטעם שכאשר הכּוּתִים טעו ועבדו בארץ ישראל 'אלוהים אחרים' וה' שלח בהם אריות לכלותם, אז נאמר עליהם "לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹקֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹקֵי הָאָרֶץ" (מלכים ב' יז, כו). וזה גם מה שאמר משה רבינו "יְהֹוָ"ה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים לב, יב), כלומר שלא יהיה רשות לשום שר משרי האומות לשלוט בארץ ישראל (ספר 'ציוני' לר' מנחם ציוני פרשת אחרי מות ד"ה ומזרעך לא תתן להעביר), כי הארץ היא רק של הקב"ה לבדו. ומזה גם נובעת קדושתה בשנה השביעית היא שנת השמיטה ('שתי ידות' על התורה לר' אברהם חזקוני פרשת בהר דף צ ע"ב ד"ה המאמר הזה הוא).

בין הרקיע של ארץ ישראל לרקיע של ארצות העמים יש שתי מחיצות רוחניות מבדילות הנקראות 'סגדון' ו'מגדון', והן נמשכות למעלה עד כסא הכבוד. שבעים השרים הרוחניים של אומות העולם עומדים בריחוק אלפיים אמה מהמחיצות, ואין להם רשות להיכנס בתוך שתי המחיצות אל הרקיע של ארץ ישראל. אמנם כאשר נגזרה גזירת החורבן של בית המקדש, ניתן רשות לשר של פרס ולשר של יון ולשר של אדום ולחבריהם להיכנס בתוך המחיצות, ואז כנגדם נכנסו גם הגויים למטה לתוך ארץ ישראל ולתוך ירושלים. ועל זה אמר המקונן "כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ" (איכה א, י), "גוֹיִם" – הם אותם שבעים שרים רוחניים, שבאו בתוך "מִקְדָּשָׁהּ" – הוא התחום הקדוש שכנגד אויר ארץ ישראל, "אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ" – שלא יבואו באותו מקום שהוא מיוחד לך ('קול בוכים' לר' אברהם גלאנטי בהקדמה ע"ג וכן בדף י ע"ג, 'ילקוט חדש' ערך 'ארץ ישראל וחוצה לארץ' אות נד ואות נז).

דוד המלך ראה וידע ברוח קודשו כי כך יהיה בעת חורבן בית המקדש, והיה אומר כמתאונן בקול מר וצועק "מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ" (תהלים עט, א), "בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ" – הם אותם שרים הרוחניים של האומות אשר מחמת עוונות התחתונים ניתן להם רשות לבוא בתוך תחום ארץ ישראל, כאשר לפני כן לא היה להם רשות להיכנס ('קול בוכים' לרבי אברהם גלאנטי בהקדמה לספרו ע"ג). ואז כאשר ניתן לשר שלהם לשלוט על עם ישראל ועל ארץ ישראל, ממילא באו גם הגויים בארץ אל בית המקדש למטה. וכיון שזה היה בציוויו של הקב"ה, לכן נחשב כאילו הוא בעצמו עשה זאת שנאמר "עָשָׂה אֲשֶׁר זָמָם" (איכה ב, יז) ('כתם פז' לר' שמעון לביא על זוהר פרשת נח דף סא ד"ה אמר רבי אלעזר ואפילו בההיא שעתא) (להרחבה על השׂרים של אומות העולם ראה אחד ממאמרינו לפרשת בהעלותך – 'מעלת שבעים הזקנים').

האויר של ארץ ישראל קדוש והאויר של חוץ לארץ טמא 

הקב"ה עשה סימן היכר להבדיל בין האויר הקדוש של ארץ ישראל לבין האויר הטמא של חוץ לארץ, בכך שבכל צד של ארץ ישראל יש מים, מצד מזרח – נהר הירדן, מצד מערב – הים הגדול, מצד דרום – נחל מצרים שהוא הנילוס, מצד צפון – נהר פרת. והכוונה בזה היא להראות שהנכנס לארץ ישראל צריך לטבול ולטהר עצמו תחילה ואחר כך להיכנס לארץ הקדושה ('טוב הארץ' לר' נתן שפירא פרק 'מעלת ארץ ישראל וישיבתה' ד"ה 'היות התפילה של ארץ ישראל', 'מדרש תלפיות' לר' אליהו הכהן סוף ענף ארץ ישראל, 'ארצות החיים' לר' חיים פאלאג'י שער ג דף יט ע"א ד"ה 'כתב' בשם ספר 'כפתור ופרח'). ועל כך נאמר "לְדָוִד מִזְמוֹר לַיהֹוָ"ה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ: כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ: מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהֹוָ"ה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ" (תהלים כד, א-ג), "הָאָרֶץ" – היא ארץ ישראל (ראה זוהר פרשת וארא דף כב סוף ע"ב ד"ה רבי יוסי) ש"עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ" ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן סא ד"ה בכל גבולי א"י). וְעוד יַמִּים אלו שסביבות ארץ ישראל גם רומזים על כך שאי אפשר להיכנס ל'ארץ החיים' שלמעלה אלא אם עוברים קודם דרך 'נהר דינור' ('מגלה עמוקות' מהדורא בתראה פרשת תרומה סימן יח אות ט ד"ה לכן הוצרכו).

ההתקדשות בכניסה לארץ ישראל נצרכת ביותר ('חסד לאברהם' מעין שלישי נהר יד עיי"ש. וראה בספר 'טוב הארץ' לר' נתן שפירא פרק 'פגם היוצא מארץ ישראל לחו"ל'), לכן ראוי לאדם גם לרחוץ ולהסתפר לפני כן ('אגדת אליהו' על גמ' ירושלמי מסכת ברכות פרק ב ד"ה 'ונלמד מכאן' דף טז ע"ב), כי בלילה הראשון שיכנס האדם מחוץ לארץ אל תוך גבול ארץ ישראל תתחלף נפשו והוא יקבל נפש בדרגה גבוהה יותר ומעולה יותר. וכנגד זה אם האדם ייצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, יפסיד את נפשו ויקבל נפש נמוכה וגרועה יותר ('חסד לאברהם' מעין שלישי נהר יד עיי"ש. וראה בספר 'טוב הארץ' לר' נתן שפירא פרק 'פגם היוצא מארץ ישראל לחו"ל'). לכן לאחר שעלה יצחק אבינו מארץ פלשתים, שהיא בדרגה פחותה במעלות ארץ ישראל, אל "בְּאֵר שָבַע" שהיא בתוך גבולות ארץ ישראל ובמעלה הגבוהה של ארץ ישראל כפי שנאמר "וַיַּעַל מִשָם בְּאֵר שָבַע" (בראשית כו, כג), מיד התגלה אליו ה' בלילה בדברי נבואה כפי שנאמר "וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָ"ה בַּלַּיְלָה הַהוּא" (בראשית כו, כד). ו'הנבואה' שבאה לו דווקא בעת כניסתו לגבולות הארץ היתה על מנת ללמדו על השינוי הרוחני שחל בו בעת שהתחלפה נפשו בנפש מעולה יותר, באותו הלילה הראשון לאחר כניסתו לתחומי ארץ ישראל ('אגרא דכלה' לר' צבי אלימלך מדינוב פרשת תולדות ד"ה ויעל משם).

האויר הקדוש של ארץ ישראל יכול להגיע לחוץ לארץ, כאשר כל עם ישראל מכונסים במקום אחד. לכן כשעם ישראל היו במצרים, האויר של ארץ ישראל היה עמהם. וכאשר יעקב ויוסף מתו שם, הם למעשה מתו 'באויר' של ארץ ישראל. משום כך הם לא רצו להישאר קבורים במצרים אחרי שעם ישראל ייצאו משם, כי ידעו שאוירה של ארץ ישראל תסתלק והארץ תישאר בטומאתה ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן תקו ד"ה 'הנה כתבתי' בשם השל"ה הקדוש. ועיי"ש שהביא כמה רמזים נחמדים בזה). וכן כאשר ישראל הלכו ארבעים שנה במדבר, היה האויר של ארץ ישראל עמהם. לכן הקימו שם משכן והקריבו קרבנות, ולא היו נקראים הקרבנות 'שחוטי חוץ' כי היה עמהם מהאויר של ארץ ישראל. וישראל החכימו מאוד מהאויר ההוא, ונקראו 'דור דעה' (ראה זוהר פרשת בשלח דף סב סוף ע"ב ד"ה וכדין מתברך). לכן ה' הקיפם בענני כבוד, ולא היו נצרכים להביט לשמים על מנת להחכים. אמנם מחמת קדושת האויר שעמהם, היו נענשים במדבר מיד כשחטאו ('שער החצר' סימן תקסב בשם 'מגלה צפונות' בפרשת זאת הברכה. ועיי"ש עוד בזה ואכמ"ל).

ארץ ישראל לא סובלת את מי שיש לו פגם בקדושה ומקיאה את החוטאים

בשל מעלת ארץ ישראל, מי שהיה לו חיסרון 'בקדושת ישראל' בדורות ראשונים, לא זכה לקבורה רגילה בארץ, ומי שהיה שמור 'בקדושת ישראל' זכה. יעקב אבינו – לא התחתן עם תִּמְנַע אחות לוֹטן על אף שבאה לפניו (ראה 'ילקוט שמעוני' בראשית ל, יד ד"ה תנו רבנן), לכן זכה שנקברו גם גופו וגם עצמותיו בארץ ישראל. יוסף הצדיק – לא היה עם אשת פוטיפר למרות התגרותה בו, אך מכל מקום על פי הסוד יצאו ממנו 'עשר טיפות' מבין אצבעות ידיו, לכן רק עצמותיו נקברו בארץ ישראל ולא כל גופו. משה רבינו – טרם היותו מנהיג של עם ישראל נשא 'אשה כושית' שהיתה אלמנתו של מלך כּוּשׁ (ראה המעשה ב'ילקוט שמעוני' ספר שמות רמז קסח ד"ה ויהי כמלוך), לכן לא גופו ולא עצמותיו נקברו בארץ ישראל, וזה על אף שרק קידשה ולא היה עמה. ועל כך דיברו מרים ואהרן במשה רבינו "אֹודֹות הָאִישָּה הַכֻּשִׁית אֲשֶר לָקָח" (במדבר יב, א), שאחרי ששמעו את נבואת אלדד ומידד שמשה עתיד למות ויהושע מכניס לארץ (ראה רש"י במדבר יא, כז), תלו זאת באישה הכושית שלקח לו בקידושין ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת בהעלותך).

וכן מה ששניים וחצי השבטים לא קיבלו נחלה בארץ ישראל, היה בגלל חיסרון בתחילת יצירתם. שבט ראובן – משום שאבי השבט ראובן בא לעולם בזמן שיעקב אבינו חשב כי רחל עמו באותו הלילה, למרות שלמעשה היתה זו לאה. שבט גד – משום שזילפה אמו של גד ניתנה ליעקב אבינו ללא התייעצות עמו לפני כן, מה שאין כן אצל בלהה ששם התייעצה עמו רחל אמנו לפני שנתנה לו אותה. חצי שבט מנשה – משום שיוסף הצדיק היה אביו של מנשה, ונשא לאשה את אסנת שֶׁאִמָּהּ היתה דינה ואביה היה שכם בן חמור. לכן נמצא שברֶבַע מזרעם היה מעט פגם בגלל הסבא 'שכם בן חמור', ויצא החיסרון בחצי משבט מנשה שהוא רבע מאפרים ומנשה יחד ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת מטות, 'מדרש תלפיות' ענף ארץ ישראל ד"ה למה לא, 'אגרא דכלה' פרשת שלח ד"ה למטה יוסף) ורמז לכך בפסוק "כִּי מִגְרָעוֹת נָתַן לַבַּיִת סָבִיב חוּצָה" (מלכים א' ו, ו) "מִגְרָעוֹת" – שלוש אותיות ראשונות הן ראשי תיבות 'מנשה גד ראובן', ונשארו אותיות התיבה 'עִווּת' בכתיב חסר – כלומר עִווּת שהיה בהם גרם שנשארו "חוּצָה" לארץ ישראל ('דבש לפי' להחיד"א מערכת פ' אות לג ד"ה וגורי האר"י ז"ל) (להרחבה על מעשה דינה ואסנת ראה אחד ממאמרינו לפרשת וישלח – 'סוד מעשה דינה בת לאה').

וכן אם חלילה אדם חוטא בגופו אז קדושת ארץ ישראל לא סובלת אותו ויכולה להקיאו ממנה, בין אם הוא גוי ובין אם הוא יהודי, וזה כפי שנאמר "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָה כַּאֲשֶר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח, כח) ('רבינו אפרים על התורה' פרשת וירא, 'רבינו בחיי' פרשת וירא יט פסוק כט). והארץ מקיאה את החוטאים אל מחנות הגויים עובדי עבודה זרה, ששם הוא ממשלת השרים הרוחניים של מעלה ('ציוני' לר' מנחם ציוני פרשת אחרי מות ד"ה ומזרעך לא תתן להעביר). וזו היתה סיבת הפיכת סדום ועמורה, לפי שאזורים אלו היו חלק מנחלת ה' בארץ ישראל והארץ איננה סובלת את אנשי התועבות, לכן הפך אותם ה' והשמידם לגמרי מה שלא עשה לאומות אחרות על אף שחטאו והרשיעו מאוד, משום שהן שלא שָׁכְנוּ בארץ ישראל כמו ששכנו סדום ועמורה ('רבינו אפרים על התורה' פרשת וירא, 'רבינו בחיי' פרשת וירא יט, כט). וזה גם הטעם שארץ ישראל נחרבה מאין יושב, יותר פעמים מכל הארצות ('ציוני' לר' מנחם ציוני פרשת אחרי מות ד"ה ותטמא הארץ ואפקוד עונה).

ואם לא מסלקת הארץ את החוטא מעליה, הרי שהיא מקפלת ומזיזה את קדושתה מתחת רגליו בשביל שלא יטמא אותה. וכך היה בירושלים כאשר הישמעאלים בנו בית תורפה ועשו מעשה זימה וטומאה במקום המקודש ביותר לעם היהודי הוא 'קודש הקודשים' שבהר הבית – שבאותה השעה התקפלה 'קדושת ירושלים' וזזה מתחתם, ובמקומה באה 'טומאת ארץ העמים' ושרתה תחתם. ואותם ישמעאלים חשבו שהם ב'ירושלים', ולא ידעו שהם טועים ('שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן בראשית ב, ז ד"ה ויהי האדם לנפש חיה). וכן הוא בכל מקום שבו עובדים עבודה זרה בערי ישראל, כמו עצים ופסלים, הרי שקדושת הארץ לא מאפשרת לאדמת הארץ להישאר שם, ובאה אליהם 'רצועה' הנמשכת מארצם של הגויים ('צמח ה' לצבי' לר' צבי הירש מנדבורנא תלמיד הבעש"ט פרשת ראה דף קלב ע"א ד"ה 'אבד תאבדון את כל').

מעלת הנפטר והנקבר בארץ ישראל גדולה מאוד

כל האנשים בעולם מתים על ידי מלאך המוות. אך בארץ ישראל אין לו כוח לפעול, ואנשים מתים בה באמצעות מלאך של 'רחמים' (זוהר פרשת תרומה דף קנא ע"א ד"ה 'כל אינון מתין דעלמא', זוהר פרשת תרומה בדף קנא ע"ב ד"ה 'ועל דא כל אינון') המתלבש ב'דין ואכזריות', ולא על ידי מלאך המוות הטמא ('פרדס רימונים' להרמ"'ק שער אבי"ע סוף פרק ראשון ד"ה וזה בחוצה לארץ). וזה מה שנאמר "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" (ישעיה כו, יט) "יִחְיוּ מֵתֶיךָ" – אלו המתים הקבורים בארץ ישראל שהומתו על ידי מלאך ה' ולכן לא שייכים לצד 'האחר'. "נְבֵלָתִי יְקוּמוּן" – אלו המתים הקבורים בחוץ לארץ הנקראים 'נבלה', כמו שנקראת בהמה אשר נפסלת בשחיטה, כי הם מתו בשחיטת 'הסטרא אחרא' הנקרא 'מנוּול' ונקראים על שמו 'נבלה'. "הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" – אלו האבות הקדושים שלא נקראים מתים אלא 'דָּרִים וִישֵׁנִים' וקיימים כולם בגופם בעיר חברון (זוהר פרשת תרומה דף קנא ע"ב ד"ה ועל דא כתיב וד"ה כל שחיטה וד"ה הקיצו ורננו).

כאשר נשמה יוצאת מיהודי אשר מת בחוץ לארץ, היא צריכה לטרוח טרחה רבה מאוד, ולעבור את כל הדרך מחוץ לארץ (זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה ובגין כך כל אינון) עד שהיא מגיעה לארץ ישראל, ומשם למערת המכפלה כדי להיכנס לגן עדן התחתון ('חסד לאברהם' מעין ג נהר י' ד"ה והנה אמרו). ולעומתן נשמותיהן של אומות העולם שמתו בארץ ישראל נדחות ומתרחקות עד שיוצאות מארץ ישראל הקדושה ומגיעות לשורשן הטמא (זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה ובגין כך כל אינון). ודבר זה דומה למה שיהיה לעתיד לבוא כאשר תסולק הטומאה מן הארץ, שאז כל הגופות של ישראל הקבורות בחוץ לארץ יאספו על ידי מחילות מתחת לאדמה אל המקום שבו עומדת נפשם בארץ ישראל (ראה גמ' כתובות דף קיא ע"א). וכנגדם כל הגופות של הגויים הרשעים המתים יושלכו לחוץ לארץ על ידי שה' ינער את כנפות הארץ שנאמר "לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה" (איוב לח, יג) ('צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' פרשת קרח ד"ה 'ותפתח הארץ את פיה' עפ"י 'פרקי דרבי אליעזר' ו'ילקוט שמעוני'), וזה על מנת שהם לא יימצאו שם בעת תחיית המתים ('אגדת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' חלק א פרק ט דף קא ע"ב ד"ה ואפילו).

אדם שזכה כי גופו נטמן ונרקב בארץ ישראל מעלתו גדולה מאוד ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א מעין ג' נהר י' ד"ה אמנם מי). מטעם זה, נכון שאף מי שלא זכה לכך ונקבר בחוץ לארץ, ישימו מתחתיו מעט עפר מארץ ישראל וכן על הטבור ועל הברית קודש ועל עיניו וכפיו, והדבר יועיל לו בבחינת "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" (תהלים קב, טו). והסיבה שיש בזה תועלת אף שהמת נמצא בחוץ לארץ, משום שעפר חוץ לארץ שנכנס לארץ הופך להיות דינו כעפר הארץ, ואילו עפר ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ נשאר דינו כעפר הארץ ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא בחלק שפת אמת פרק כז ד"ה ואם יהיה לו, 'מדרש תלפיות' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' ענף ארץ ישראל בשם 'מעבר יבק'). לכן היו גולים שלקחו מעפר הארץ ואבניה לגלות בבל, ובנו על ידם את בית הכנסת 'שף ויתיב' בעיר נהרדעא לקיים מה שנאמר "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" (תהלים קב, טו) (ראה רש"י על גמ' ראש השנה דף כד ע"ב ד"ה דשף ויתיב בנהרדעא). וכל זמן שהיו הגולים הולכים שם בקרקע בית הכנסת, היה נחשב שהם על אדמת ארץ ישראל ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון המכונה 'צוף דבש' סימן תרט ד"ה 'על מה שמקשים' ועיי"ש עוד).

מי שזכה למות בארץ ישראל הקדושה ולהיקבר באותו היום – לא שולטת עליו רוח הטומאה כלל (זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה זכאה חולקיה). ואין הכוונה לטומאת המת והליכותיו ששווים למתים בארץ ישראל ובחוץ לארץ, אלא לטומאה חזקה יותר מטומאת המת שהיא אחיזת 'החיצונים', עד שמחמתה המת בארץ ישראל נחשב טהור ביחס למת בחוץ לארץ שנוספה לו טומאה זו. וזו הסיבה לאיסור הלנת המת ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה 'ונשמתהון דישראל' מהרמ"ק), לפי שרק בלילה מותר לטומאה להיכנס בגוף אדם שמת בארץ ישראל, וכאשר לא הֵלִינוּ בלילה את הגופה אז לא ניתנת אפשרות לטומאה להיכנס באדם. וזה גם הטעם שאסור להלין את גופתו של אדם שנתלה על עץ למשך הלילה, כי זה מטמא את אדמת הארץ על ידי שמאפשר לרוח הטומאה המשוטטת בלילה להיכנס בגופת המת המהווה כלי קִיבּוּל עבורה, על אף שבדרך כלל רוח הטומאה הזאת לא נכנסת לארץ ישראל הקדושה (זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה זכאה חולקיה מאן).

וכאשר מעלים גופת מת מחוץ לארץ אל ארץ ישראל, הקב"ה מיצר על כך, לפי שהוא לא נתן ל'רוח הטומאה' שלטון בארץ ישראל ואילו עתה מביאים את 'רוח הטומאה' ששורה על גופת המת והיא מטמאה את אדמת הקודש. ועל זה נאמר "וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה" (ירמיה ב, ז). אמנם ה' ברחמיו עשה רפואה לארץ שלא יישאר בה הטומאה גם אם הביאו מת מחוץ לארץ, כי לאחר שנרקב גופו בקבר שבארץ ישראל מסתלקת רוח הטומאה מאותו המת (זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"ב ד"ה ואי ההוא גופא דאשתאיב), וגם מתכפר לנפטר בזכות אדמת ארץ הקודש שנאמר "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, מג) ('מדרש תנחומא' פרשת ויחי אות ג ד"ה ויקרא). לכן יוסף הצדיק ציוה להעלות את עצמותיו ולא את גופו, כי רוח הטומאה שורה על הבשר והדם ואחרי שזה מתעכל באדמה אין לרוח הטומאה יותר שלטון בו אפילו אם היה רשע וכל שכן בצדיק כמותו. וזה מה שאמר יוסף לפני מותו "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם וְהַֽעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ, כה) ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"ב סוף ד"ה 'זכאה איהו מאן' ממהרח"ו).

ומה שיעקב ציוה להעלות את גופו השלם למערת המכפלה שבארץ ישראל, היה זה משום שהטומאה לא שלטה בגופו ('מדרש תלפיות' ענף יעקב ד"ה 'כלי יקר' בשם השל"ה הקדוש) שהרי הוא לא מת (ראה גמ' תענית דף ה ע"ב, רש"י בראשית מט, לג). לכן אמר ליוסף "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (בראשית מז, ל), והיה זה הסבר וטעם ליוסף מדוע ציוה להוליך את גופו ולא את עצמותיו, היות שלא תשלוט בו המיתה והוא רק יהיה כאדם 'השוכב' על מטתו ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"ב סוף ד"ה 'יעקב לא מית וגומר' ממהרח"ו), וממילא לא תהיה בו שום טומאה המטמאה את ארץ ישראל הקדושה (עפ"י 'צמח דוד' לר' יוסף דוד מחבר שו"ת 'בית דוד' פרשת ויחי דף קכד ד"ה 'בפרק ב' דייני גזירות'). וזה מה שאמר ליוסף "וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם" – בגוף ממש ולא בעצמות. מטעם זה יעקב אבינו גם ציוה שאף איש אחר לא יגע במטתו, על מנת שלא יטמא אותה ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"ב סוף ד"ה 'יעקב לא מית וגומר' ממהרח"ו) (להרחבה על כך שיעקב אבינו לא מת ראה אחד ממאמרינו לפרשת ויחי – 'יעקב אבינו לא מת').

תחיית המתים לעתיד לבוא תהיה דווקא בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ

בעת תחיית המתים יקומו המתים הקבורים בארץ ישראל לפני המתים של חוץ לארץ ('תיקוני הזוהר' תיקון מ דף פא ע"א ד"ה אמר רבי יצחק, 'בראשית רבה' עד, א. ראה זוהר פרשת חיי שרה דף קכט ע"א מדרש הנעלם תחילת ד"ה תנן מתניתין אמר רבי שמעון) שנאמר "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן" (ישעיה כו, יט), בתחילה "יִחְיוּ מֵתֶיךָ" שאלו המתים הקבורים בארץ ישראל, ואז "נְבֵלָתִי יְקוּמוּן" אלו המתים הקבורים בחוץ לארץ ('תיקוני הזוהר' תיקון מ דף פא ע"א ד"ה אמר רבי יצחק). וגם בין מתי חוץ לארץ יש חלוקה, כי הצדיקים שביניהם יקומו ראשונים מיד אחרי שיקומו מתי ארץ ישראל. ואחריהם יקומו שאר מתי חוץ לארץ ('אגדת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר שבט מוסר חלק א מסכת כלאים פרק ט ד"ה דף ק ע"ב ד"ה ולע"ד דידוע). לכן הצדיקים היו מתאווים למות ולהיקבר בארץ ישראל, כי מְּתֵי ארץ ישראל חיים תחילה בימות המשיח ('רבינו בחיי' ספר בראשית מז, כט ד"ה אל נא תקברני במצרים. ראה 'מדרש תנחומא' פרשת ויחי אות ג). אמנם אם יש אדם צדיק בן תורה שקבור בארץ ויש לו קרוב משפחה בקרבה ראשונה שקבור בחוץ לארץ, אזי בזכות ה'בן תורה' גם קרובו שבחוץ לארץ עתיד לקום ביחד עם הקבורים בארץ ישראל ('חסד לאברהם' מעין שלישי נהר כג).

כאשר אדם מת נפשו עולה ויורדת אל הקבר כל שנים עשר חודש הראשונים. ואם אדם נקבר בחוץ לארץ אז הנפש צריכה לעבור אורחות 'עקלקלות' ובמקום הטומאה, מה שאין כן אם נקבר בארץ ישראל שאז הוא תחת 'כסא הכבוד' והנפש עולה ויורדת בנקל ('שער החצר' סימן קכ מהרב מהר"ש יפה). ומטעם זה גם תחיית גופות המתים לעתיד לבוא תהיה דווקא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ ('בית אלקים' להמבי"ט שער היסודות פרק נח, 'שער החצר' סימן קיט ד"ה 'וטעם שמתיה חיים' בשם עין יעקב), כי לא תצאנה הנשמות הקדושות ערומות בלי גוף אל חוץ לארץ להחיות שם מתים, וזה על מנת שלא ייטמאו ושלא יידבק בהם שום סיג מטינוף וטומאת חוץ לארץ ומהשרים הרוחניים החיצונים השולטים בה. ועוד שחזרת הנשמות לגופות בעת תחיית המתים היא כמו שעת הלידה, וצריך שהם 'ייוולדו' דווקא בארץ ישראל שאז יחשב שנולדו בקדושה ותיווסף בהם קדושה יתרה, ולא בחוץ לארץ שאז ייחשב כי לא נולדו בקדושה ('בית אלקים' לר' משה מטראני המכונה המבי"ט שער היסודות פרק נח).

וכך היה ביצירת האדם הראשון ונפיחת נשמתו שנאמר "וַיִּיצֶר יְהֹוָ"ה אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) שהיא היתה כעין תחיית המתים לכן נעשתה דווקא בארץ ישראל במקום מזבח האדמה שבמקדש. כך גם מעשה עקידת יצחק והיה כעין תחיית המתים ונאמר בו "וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹקִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים" (בראשית כב, ט) שהיה במקום המזבח של המקדש בארץ ישראל (ראה 'פרקי דרבי אליעזר' פרק לא). וכן היה במעשה עם בן הצרפית שקם לתחייה על ידי אליהו הנביא (ראה מלכים א' יז, יז-כד), ובמעשה עם בן השונמית שקם לתחייה על ידי אלישע הנביא (ראה מלכים ב' ד, יג-לז) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לג), ובמעשה תחיית האיש שנגע בעצמותיו של אלישע הנביא (ראה מלכים ב' יג, כא) שכולם היו בארץ ישראל ('בית אלקים' להמבי"ט שער היסודות פרק נח) (להרחבה על מעשה תחיית המתים בעקידת יצחק ראה אחד ממאמרינו לפרשת וירא – 'החלפת הנשמות בעקידת יצחק').

לעומתן תחיית העצמות היבשות על ידי יחזקאל הנביא (ראה יחזקאל לז, א-יד) נעשתה בבקעת דורא שבחוץ לארץ – אך זה היה רק לצורך שעה ('בית אלקים' להמבי"ט שער היסודות פרק נח). לכן גם אותם יהודים שקמו לתחייה מתו מיד, כי לא היה להם חיוּת בחוץ לארץ. ויש אומרים שהם חיו ועלו מיד לארץ ישראל ולכן יכלו להתקיים, אחרת היו מתים ('בית אלקים' להמבי"ט שער היסודות פרק סב ד"ה ומה שכתוב). וגם אז תחיית אותן עצמות יבשות היתה באמצעות רוחות של ארץ ישראל שהפיחו את הגופות בנשמותיהן, ועל ידי כן הנשמות היו ללא 'הפסק' מארץ ישראל. וזה מה שנאמר "וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִ"ה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד" (יחזקאל לז, ט-י), "מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ" – אלו ארבע רוחות של ארץ ישראל שהגיעו על מנת להחיות את המתים ('בית אלקים' להמבי"ט שער היסודות פרק נח ועיי"ש בהרחבה על ענין הרוחות ואכמ"ל).

גופות המתים יתגלגלו במחילות עד לארץ ישראל ושם יקומו לתחיה

אחרי שהקב"ה יְחַיֶּה את המתים הקבורים בארץ ישראל, הוא יקים את המתים שבחוץ לארץ בגוף, וללא חֵלֶק ('תיקוני הזוהר' תיקון מ' דף פא ע"א ד"ה אמר רבי יצחק) הנשמה, אלא בחלק 'הנפש' בלבד ('כתם פז' על זוהר פרשת חיי שרה דף קכט ד"ה רבי יצחק פתח, 'נזר הקדש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא על 'בראשית רבה' פרשה ד סימן ה ד"ה 'וקרוב לזה' וקרא לה 'חלק הרוח החיוני'). ועל זה נאמר "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן" (ישעיה כו, יט), כלומר נאמר על המתים בחוץ לארץ לשון 'קימה' בלבד, בשונה מהמתים בארץ ישראל שעליהם נאמר ש"יִחְיוּ" ממש. ואחר כך יתגלגלו אותן הגופות של מתי חוץ לארץ במחילות ('תיקוני הזוהר' תיקון מ' דף פא ע"א ד"ה אמר רבי יצחק) שיעשה הקב"ה תחת הארץ (זוהר פרשת חיי שרה דף קכח ע"ב מדרש הנעלם ד"ה אחר כל זה, 'מדרש תנחומא' פרשת ויחי אות ג) והעפר ('תיקוני הזוהר' תיקון מ' דף פא ע"א ד"ה אמר רבי יצחק) ולא על גבי הקרקע, על מנת שלא ייטמאו מאויר העמים ששם שולטות 'הקליפות' ('מדרש תלפיות' ענף יעקב ד"ה רד"ק ז"ל) (להרחבה על תחיית המתים ראה אחד ממאמרינו לפרשת האזינו – 'תחיית המתים לעתיד לבוא').

גבריאל המלאך יהיה אחראי להוליך את הקבורים בחוץ לארץ דרך אותן מחילות (זוהר פרשת חיי שרה דף קכח ע"ב מדרש הנעלם ד"ה אחר כל זה מה כתיב), והם יסבלו אז 'צער גלגול מחילות' ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל מגלוגא על 'בראשית רבה' פרשה ד סימן ה דף עו ע"א ד"ה 'וקרוב לזה') עד לארץ ישראל, ושם יקבלו נשמות ('תיקוני הזוהר' תיקון מ' דף פא ע"א ד"ה דהא רוחא דחיי, זוהר פרשת חיי שרה דף קכח ע"ב מדרש הנעלם ד"ה אחר כל זה מה כתיב, 'מדרש תנחומא' פרשת ויחי אות ג), ויעמדו ('מדרש תנחומא' פרשת ויחי אות ג) ויתקיימו בעולם ('תיקוני הזוהר' תיקון מ' דף פא ע"א ד"ה דהא רוחא דחיי, זוהר פרשת חיי שרה דף קכח ע"ב מדרש הנעלם ד"ה אחר כל זה מה כתיב). וזה מה שנאמר על מְתֵי חוּץ לארץ "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לז, יב) ('מדרש תנחומא' פרשת ויחי אות ג) "וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם" – דרך מחילות אל ארץ ישראל שהיא גבוהה מכל הארצות ('אברהם שנית' לר' אברהם פאלאג'י מערכת מ'ם דף טז ע"א אות צד) ואז יתקיים "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לז, יב) ('מדרש תנחומא' פרשת ויחי אות ג).

וכשיגיעו הגופות לארץ ישראל הן יהיו מבצבצות ועולות כעשב השדה ('עיני כל חי' לר' חיים פאלאג'י על גמ' כתובות דף קיא ע"ב ד"ה עתידין, 'שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן תקצא ד"ה 'ונקראת צבי' מהתשב"ץ) שנאמר "וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ" (תהלים עב, טז) ו"עִיר" היא ירושלים שנאמר "הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ" (מלכים א' יא, לב) ('שער החצר' סימן תקצא ד"ה 'ונקראת צבי' מהתשב"ץ). אז ה' יתברך יקיים "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל לז, יד), וכן "נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ" (ישעיה מב, ה) ('מדרש תנחומא' פרשת ויחי אות ג). לפי זה מובן מדוע העצמות היבשות שהחייה יחזקאל הנביא לא התגלגלו לארץ ישראל ואז קמו לתחייה, לפי שהן לא היו קבורות מתחת האדמה אלא היו פזורות על פני השדה שנאמר "הָיְתָה עָלַי יַד יְהֹוָ"ה וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהֹוָ"ה וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד" (יחזקאל לז, א-ב) ולא היו יכולות העצמות להתגלגל משם לארץ ישראל דרך הרים וגבעות לעין כל ('בית אלקים' שער היסודות פרק סב ד"ה ומה שכתוב) ולהיטמא בטומאת אויר העמים ששם שולטות 'הקליפות' (עפ"י 'מדרש תלפיות' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' ענף יעקב ד"ה רד"ק ז"ל).

חלק 'הנפש' ('כתם פז' לר' שמעון לביא על זוהר פרשת חיי שרה דף קכט ד"ה רבי יצחק פתח) שיינתן בגופות בני האדם בחוץ לארץ יאפשר להן להתגלגל לארץ ישראל, אך גם יגרום שירגישו את צער גלגול המחילות עד לארץ ישראל ('נזר הקדש' על 'בראשית רבה' פרשה ד סימן ה דף עו ע"א ד"ה 'וקרוב לזה'). לכן הצדיקים התאוו למות ולהיקבר דווקא בארץ ישראל מפני החשש לצער הזה ('רבינו בחיי' בראשית מז, כט ד"ה אל נא תקברני במצרים). וזה הטעם שיעקב אבינו ביקש מיוסף לקבור אותו בארץ ישראל על מנת שלא יסבול לעתיד לבוא את צער גלגול המחילות שנאמר "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (בראשית מז, כט) (רש"י בראשית מז, כט). ומשום שדווקא המתים שיהיו בארץ ישראל הם אלו שעתידים לחיות בתחילה לימות המשיח, לכן ארץ ישראל נקראת בשם "אֶרֶץ חַיִּים" שנאמר "וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים" (יחזקאל כו, כ) ('ילקוט שמעוני' ספר תהלים רמז תתעד, 'ילקוט שמעוני' ספר יחזקאל רמז שסו, 'מצודת דוד' יחזקאל כו, כ). וכן יהיה במהרה בימינו, אמן.