פרשת ויצא – כוחן העצום של הדמעות

ליצחק אבינו היו שני בנים עשו ויעקב, וללבן שתי בנות לאה ורחל. הבריות היו אומרים שלאה הגדולה תינשא לעשו שהוא הגדול, ורחל הקטנה תינשא ליעקב שהוא הקטן. לאה שמעה זאת וביררה מה מעשיו של הגדול ומה מעשיו של הקטן. כשגילתה שהגדול הוא איש רע המלסטם את הבריות ואילו הקטן הוא איש תם יושב אוהלים, היא היתה מרבה לבכות שלא ליפול בחלקו של הגדול, עד שנשרו ריסי עיניה (גמ' בבא בתרא דף קכג ע"א). וזה מה שנאמר "וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל: וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כט, טז-יז), "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" – מחמת שהיתה מתפללת ובוכה ושופכת דמעותיה לזכות ביעקב אבינו (זוהר פרשת ויחי דף רכג ע"א, גמ' בבא בתרא דף קכג ע"א וברש"י שם), עד שאכן זכתה לו על אף שלא היתה בת זוגו ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת וישלח ד"ה 'ותצא וכו' כתב כל הסמנין').

ויש להתבונן, מהו סוד כוחן של הורדת הדמעות אשר באמצעותן הצליחה לאה אמנו להפוך את מה שכבר נגזר עליה ולהינשא ליעקב אבינו?

דמעות בני האדם הן בחינת דין והוצאתן ממתק את הדין

הדמעות הן בחינת 'דין' (עפ"י ''אור החמה' על זוהר שמות דף יט ע"ב ד"ה 'א"ר יהודה' מהרא"ג, 'נגיד ומצוה' בחלק 'סדר הלילה הזאת' דף קעט ד"ה הטעם ששערי דמעה, 'מעבר יבק' חלק שפת אמת פרק יב ד"ה ואמרו כי, 'בן יהוידע' על גמ' בבא מציעא נט ע"א ד"ה שמתוך שדמעתה מצויה), לכן הן מלוחות ורותחות ('קנת סתרים' הנקרא גם 'קול בוכים' לר' אברהם גלאנטי דף ד ע"א טור א) ויורדות מעיני האדם בבכי, כאשר פוגעת בו 'מדת הדין' ('אור החמה' על זוהר פרשת שמות דף יט ע"ב ד"ה דכל זמנא ד"ה 'א"ר יהודה' מר' אברהם גלנטי). וכשהן יוצאות אז 'הדינים' יוצאים החוצה ומתמתקים. ולדינים הללו רומזת אדמימות העיניים בזמן הבכי ('ליקוטי הש"ס' להאר"י ז"ל מסכת ברכות דף לב ע"ב, 'נגיד ומצוה' בחלק 'סדר הלילה הזאת' דף קעט ד"ה הטעם ששערי דמעה, 'דעת חכמה' שער התשובה פרק שביעי ד"ה 'ובכתבי האר"י'). ויש בכי פשוט שעושה חצי ממִתוּק הדין, ויש בכי חזק וכפול שעולה ומבטל את הדין לגמרי כפי שנאמר אצל חזקיהו "וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל" (מלכים ב' כ, ג). וזהו מה שאמר המקונן לעשות על חורבן הבית "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה" (איכה א, ב) שהכוונה היא לבכות בכי כפול (הרמ"ד וואלי ספר ירמיהו פרק מח על הפסוק 'כי מעלה הלוחית בבכי'). ומכל מקום סוד הדמעות בכללותו הוא למתק את הדין ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת תולדות דף כח ע"א טור א ד"ה ועוד בד"א) (וראה 'בני יששכר' לר' צבי אלימלך מדינוב מאמרי חודשי תמוז אב מאמר ד אות ו בסוף ד"ה 'בסבא משפטים' שיש דמעות אחרות היורדות מחמת שמחה ובשורה טובה והן באות ממדת הרחמים עיי"ש).

אין דבר ששובר את כוחם של 'הדינים' אלא הבכי ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ה ד"ה שמעו אלי ותחי) ועל ידו משתברים כל 'הקליפות' (ספר 'רזיאל המלאך' בהקדמה סוף ד"ה זה הספר) ומוכנעים כוחות הטומאה, ומסוגל להפוך את יצר הרע להיות מעונה תחת היצר הטוב ('בית מועד' לר' מנחם רבא מאמר רביעי פרק רביעי דף כא ע"ב ד"ה דבר אחר וכו' וזה עולם המלאכים). ועל כך אמר דוד המלך "סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי שָׁמַע יְהֹוָ"ה קוֹל בִּכְיִי: שָׁמַע יְהֹוָ"ה תְּחִנָּתִי יְהֹוָ"ה תְּפִלָּתִי יִקָּח" (תהלים ו, ט-י), "סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן" – היא הכרזה לחיצונים שיסתלקו ממקום אחיזתם, "כִּי שָׁמַע יְהֹוָ"ה קוֹל בִּכְיִי" – כלומר שבוודאי הבכיה עשתה פרי, ויחד עם הבכיה עלתה גם התפילה והתחינה שהם טפלות לבכיה ועולות איתה. ואז על ידי הבכיה נדחו כל המונעים והתמתקו כל הדינים, עד שהתאפשר לתפילה לעלות אליו יתברך ללא עיכוב של 'החיצונים' המנסים תמיד לעכב את עליית התפילה כדי למנוע את הישועה. וזה מה שאמר אחר כך דוד המלך "שָׁמַע יְהֹוָ"ה תְּחִנָּתִי יְהֹוָ"ה תְּפִלָּתִי יִקָּח" (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל בביאורו על תהלים פרק ו, ט). וזה גם ענין בכי התינוק אשר מבטל את הדינים החזקים בהורדת המים המלוחים ('בני יששכר' לר' צבי אלימלך מדינוב מאמרי חודשי תמוז אב מאמר ד אות ו בסוף ד"ה בסבא משפטים). 

אי אפשר למתק את הדין אלא בבכיה רבה ('שער המלך' לר' מרדכי מוויעלקאטש שער השני פרק ב' ד"ה 'ודעו שבלתי אפשר'). וכך היה נוהג האר"י ז"ל לבכות הרבה בתפילות ראש השנה אפילו שהוא יום טוב, וכל שכן ביום הכיפורים ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי ראש השנה הקדמה ד"ה בכל י' ימי תשובה). שהמוריד דמעות אז סימן טוב לו ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק סו דף רכא ד"ה ובהכנה דרבא). לכן גם הבכי על אדם שמת נצרך, כי הוא ממתיק מעל המת את 'הדינים' (הרמ"ד וואלי פרשת חיי שרה פרק כג ד"ה ותמת שרה, עפ"י 'זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת לך לך דף יא ע"ב טור ב ד"ה מדרש ויאמ' ה') ובפרט שהמת היה אדם כשר ('זרע שמשון' פרשת לך לך דף יא ע"ב טור ב ד"ה מדרש ויאמ' ה'). וזה הטעם ש'הקינה' שהוא שיר אֵבֶל הנאמר על המת, אמירתו מיוחדת דווקא לנשים כפי שנאמר "וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה" (ירמיה ט, יט) וכן "כֹּה אָמַר יְהֹוָ"ה צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה" (ירמיה ט, טז) (ראה משנה מועד קטן ג, ח-ט) משום ששורש הנשים הוא מצד 'הדין' והן מושפעות תמיד מכוח 'הדינים' לכן בכייתן ודמעתן מכבות אותם. ויפה כוחן של הנשים לשברם ולהחלישם ('מעבר יבק' בחלק שפתי רננות פרק י ד"ה ומצאתי קצת סמך) (וראה בספר 'תהלות ה' ' על התהלים לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' סוף מזמור נה ד"ה 'עוד יכולין' כי בבוא המקטרג לקטרג ולהביא על איש צרה ובכי ואנחה, אז הקב"ה מראה את הדמעות שהוא בכה על אדם כשר שמת ובשבילם מקצרים לו. וראה גם 'עמודי חיים' לר' חיים פאלאג'י עמוד התורה דף זך ע"א ד"ה 'עוד נקדים' שבדמעות שמוריד על אדם כשר שמת מתכפר לבוכה על עוון פגם הברית, כי בדמעות אלו מתקן כל טיפה וטיפה שיצאה ממנו לבטלה עיי"ש).

במשך הדורות ידעו שאפשר בכוח הדמעות למתק את הדינים

הקדמונים ידעו את מעלת הבכיה והדמעה וכוח מיתוק הדין על ידה. כך היה עם אברהם אבינו שכאשר מתה שרה אשתו, הוא היה בוכה על מנת למתק את הדינים מעליה וזה מה שנאמר "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג, ב) (הרמ"ד וואלי פרשת חיי שרה פרק כג ד"ה בארץ כנען) והתיבה "וְלִבְכֹּתָהּ" נכתבה עם אות כ' קטנה להראות שהוא מיעט בבכי, כי לא בכה כלפי החוֹמר אלא מחמת ההספד לתועלת הנפש ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת חיי שרה דף כד ע"א ד"ה ויבא אברהם לספוד לשרה). כך עשתה גם הגר כפי שנאמר "כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ" (בראשית כא, טז) ואכן מיד נשמעה בכייתה שנאמר "וַיִּפְקַח אֱלֹקִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" (בראשית כא, יט) ('צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת וירא ד"ה וזהו כי לגוי גדול). וכן היה עם יעקב אבינו, שכשהתפלל בבית-אל הִרְבָּה בבכייה, ואי אפשר היה למנות כמה דמעות הוא הוריד כמו שאי אפשר לחשב כמה מים יש בְּיַמָּה של טבריה. ורק הקב"ה בכבודו היה סופר את אותן הדמעות ושם אותן בבית גנזיו שנאמר "נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ" (תהלים נו, ט) ('שערי העבודה' לר' יונה מגירונדי מחבר 'שערי תשובה' אות יא).

כך היה עם לאה שכאשר שמעה כי יעקב הוא צדיק, היא יצאה לפרשת דרכים ובכתה שלא תינתן לעשו הרשע אלא ליעקב ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש פרק טז ד"ה 'הבט וראה כח הדמעות' עפ"י הזוהר פרשת ויחי). כי היה שָׂנוּי בעיניה מעשיו של עשו הרשע שנאמר "כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה" (בראשית כט, לא) ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל בן עוזיאל מגלוגא על בראשית רבה עא, ב לפי גרסא מדויקת במדרש רבה), ובגין בכייתה היא זכתה להינשא ליעקב ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת וישלח ד"ה 'ותצא וכו' כתב כל הסמנין') ואף להיקבר עמו ('אור צדיקים' פרק טז ד"ה 'הבט וראה כח הדמעות' עפ"י הזוהר פרשת ויחי). בכייתה גם הועילה לה לבטל ממנה דין 'עקרות' שהיה בשאר האמהות הקדושות ('שפתי כהן על התורה' פרשת תולדות ד"ה רבינו בחיי), ואף להיפקד קודם רחל שנאמר "וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה" (בראשית כט, לא) ('נזר הקודש' על בראשית רבה עא, ב), וגם להביא ליעקב בנים ('עץ הדעת טוב' פרשת וישלח ד"ה 'ותצא וכו' כתב כל הסמנין'). וכל זה היה על אף שהיתה בלאה קצת 'זוהמא' והיתה ראויה להינשא לעשו הרשע, אלא שעל ידי דמעותיה נתקנה ('זרע שמשון' פרשת וישלח דף לז ע"א ד"ה מדרש ילקוט יעבור). וזכתה למה שרחל אמנו לא זכתה, כי היא לא בכתה כמותה ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש פרק טז ד"ה 'הבט וראה כח הדמעות' עפ"י הזוהר פרשת ויחי). 

וכן היה עם חנה אמו של שמואל שבכתה על מנת לזכות לבן שנאמר "וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל יְהֹוָ"ה: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְהֹוָ"ה וּבָכֹה תִבְכֶּה" (שמואל א' א, ט-י). וכל כוונתה של אותה הצדקת היה להיכנס להיכלות עליונים (עפ"י 'שערי אורה' לר' יוסף גי'קטליא השער השני הספירה התשיעית ד"ה שובו עדי), ובכתה בכי אחר בכי כדי שתקובל תפילתה ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק ב' דרוש כד לראש השנה דף קסו ע"ב ד"ה וכן יעשה). ואכן מתוך דמעתה ה' יתברך קיבל את תפילתה ('כד הקמח' לרבינו בחיי ערך 'תענית' ד"ה וראוי לאדם). וכך היה כאשר 'נחש העמוני' עלה להילחם בתושבי יבש גלעד לאחר המלכת שאול המלך. אנשי יבש גלעד ביקשו לכרות ברית עם נחש העמוני ולעבוד אותו, אך הוא הסכים רק בתנאי שכל אחד מהם יכרות את העין הימנית כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (שמואל א' יא, ב). וכאשר באו שליחים וסיפרו לעם את דרישתו של נחש העמוני, החל העם מיד לבכות בכי גדול כיון שרצו למתק את מדת הדין המתוחה על ידי דמעותיהם שנאמר "וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם וַיִּשְׂאוּ כָל הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ" (שמואל א' יא, ד) (הרמ"ד וואלי ספר שמואל א' פרק א על הפסוק 'ויבואו המלאכים').

כך היה גם עם דוד המלך ולוחמיו כשחזרו אל עירם צִקְלַג בארץ פלשתים, הם גילו כי העמלקים פשטו על העיר ושרפו אותה ולקח את נשותיהם בניהם ובנותיהם בשבי שנאמר "וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ" (שמואל א' ל, ג). אז דוד המלך וכל לוחמיו הגיבורים בכו 'בכי גדול' על מנת להמתיק את הדינים ולהמשיך את הרחמים שנאמר "וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת" (שמואל א' ל, ד) (הרמ"ד וואלי ספר שמואל א' פרק ל' על הפסוק 'ויבא דוד') ואחר כך הם רדפו אחרי העמלקי והצליחו להציל את הכל כפי שנאמר "וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד: וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד" (שמואל א' ל, יח-יט).

וזה גם מה שהיה כאשר חלה בנם הראשון של דוד המלך ובת שבע והיה צריך למות, שאז דוד המלך צם ובכה מתוך כוונה למתק את הדינים ולסלק אותם, כפי שאמר "וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי יְהֹוָ"ה וְחַי הַיָּלֶד" (שמואל ב' יב, כב), ולא עשה זאת מתוך דאגה או עצבון. אך כשנודע לו כי הילד מת הוא הפסיק את הצום הבכי והסיגופים כיון שהם כבר לא עזרו לו שנאמר "וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת: וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא בֵית יְהֹוָ"ה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל" (שמואל ב' יב, יט-כ) (הרמ"ד וואלי שמואל ב' פרק יב על הפסוק 'בעוד הילד חי'). וכן עשה דוד המלך בשעה שברח מפני אבשלום אשר תפס את המלוכה שנאמר "וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה" (שמואל ב' טו, ל) ועשה כן שאולי יחונן ה' צבאות כי איך יוכל לסבול עיר מלכותו ביד אחר ('קהלת יעקב' לר' יעקב פרדו על שמואל ב' פרק טו דף קלה ע"א טור א ד"ה ודוד עולה). 

וכן היה כאשר חלה חזקיהו המלך והודיע לו ישעיה הנביא כי הוא ימות מהחולי הזה. מיד חזקיהו פנה אל ה' והתחנן ובכה לפניו "וַיֹּאמַר אָנָּה יְהֹוָ"ה זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל" (ישעיה לח, ג), כאשר כוונת חזקיהו היה לעשות מיתוק גדול לכל הדינים המתריסים כנגדו, כי היה לו צרת החולי וצרת העיר שהיתה נתונה במצור. והוא היה צריך להכניס את תפילתו דרך 'שערי דמעה' כי כל השערים בשמים היו נעולים מפני הקטרוג של 'החיצונים' (הרמ"ד וואלי מלכים ב' פרק כ על הפסוק 'ויבך חזקיהו בכי גדול'). וחזקיהו אכן הצליח שנאמר "וַיְהִי דְּבַר יְהֹוָ"ה אֶל יְשַׁעְיָהוּ לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר יְהֹוָ"ה אֱלֹקֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (ישעיה לח, ד-ה), כלומר שה' יתברך ראה את הדמעה שלו ובכוח זה האריך לו את חייו בעוד חמש עשרה שנה ('זוהר חדש' מדרש רות דף צח ע"א ד"ה דתנינן).

רשעים הורידו דמעות והצליחו למשוך על עצמם ממדת הרחמים 

כאשר נאבק יעקב אבינו במלאך הס"מ שהוא שרו של עשו, אחז יעקב במלאך עד שלא היה יכול להשתחרר. המלאך התיירא אז שמא הגיע עת מפלתו. לכן על אף היותו מלאך אכזרי הוא התעורר מיד בבכיה כי היה קשה לו מאד לרדת במדרגתו כפי שנאמר על מפגשם "וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ" (הושע יב, ה). אך כשראה המלאך שיעקב רק ביקש ממנו שיודה לו על הברכות, מיד פסקה בכייתו. והמלאך ביקש אז להמתין עד שיגיעו ל"בֵּית אֵל" ושם ה' יברך אותו והוא יודה על ברכתו שנאמר "בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ" (הושע יב, ה). אך יעקב לא רצה להמתין שנאמר "וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (בראשית לב, כז). ונאלץ המלאך לעשות את רצונו כדי להינצל ממנו ולחזור למדרגתו, ועל כן הוא הודה ליעקב הודאה גמורה על הברכות (הרמ"ד וואלי פרשת וישלח פרק לב על הפסוק 'ויאמר למה זה תשאל לשמי').

וכשהגיע עשו לפני יצחק אביו לקבל ברכה, אמר לו יצחק שיעקב כבר הקדימו וקיבל את ברכתו. עשו ששמע זאת הצטער מאוד שנאמר "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כז, לח), והסטרא אחרא היא זו שנתנה בליבו של עשו לבכות משום שהבכיה מעוררת את הרחמים (הרמ"ד וואלי פרשת תולדות פרק כז ד"ה הברכה). ובאותה העת ירדו לעשו שלוש דמעות – דמעה אחת מעין ימין, דמעה אחת מעין שמאל ודמעה אחת נקשרה בעינו ולא ירדה ('מדרש תנחומא' פרשת קדושים אות טו, 'מדרש שוחר טוב' על התהלים מזמור פ' ד"ה לפני אפרים). וכאשר יצאו שלושת הדמעות הללו מעֵשָׂו הרשע, התמלאו עליו מן השמים ברחמים ('ילקוט שמעוני' פרשת תולדות רמז קטו) וה' יתברך הסכים לברכו ('ילקוט דוד' לר' דוד פוזנר פרשת תולדות ד"ה לפי) וכפי שאמר לו יצחק אביו "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" (בראשית כז, לט-מ).

כל הגלויות ('ילקוט חדש' ערך גלות אות ס, 'חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי תהלים פט ד"ה עוד) והצרות שניתנו לעם ישראל הן בשביל הדמעות שעשו הרשע הוריד ('ילקוט חדש' ערך גלות אות ס), ועד שלא יִכְלֶה זכות הבכי והדמעות של עשו לפני אביו, לא ייצאו ישראל מהגלות (זוהר פרשת שמות דף יב ע"ב ד"ה אמר רבי יהודה) האחרונה, היא גלות אדום ('אברהם אזכור' לר' אברהם פאלאג'י על סדר אליהו זוטא פרק ב ד"ה 'ומה שכרו' לפי מדרש רבה). ובעבור הדמעה הראשונה שהוריד מ'עין ימין' ביקש עשו הרשע שיחרב בית המקדש ראשון שהיתה בו השראת שכינה ביותר. ובעבור הדמעה שניה מ'עין שמאל' הוא ביקש שיחרב בית המקדש השני שהיה במעלה קטנה מהראשון, כמו שמעלת 'השמאל' קטנה מ'הימין'. והתקיימה בקשתו ונחרבו שני בתי המקדש. ועל הדמעה השלישית שיצאה מעיניו ביקש לעקור את שארית ישראל ולבטלם מהתורה, אך לא עלתה לו לפי שהדמעה ההיא נשארה תלויה בעינו (פירוש 'צפחת השמן' על 'כד הקמח' לרבינו בחיי אות כ' ד"ה 'עוד אפשר לפרש'). מכל מקום דמעותיו של עשו הרשע הורידו את ישראל לגלות (זוהר פרשת שמות דף יב ע"ב ד"ה 'אמר רבי יהודה' בשם רבי יצחק).

ואפילו אגג העמלקי שתפס אותו שאול המלך ואסרו היה בוכה ומתאנח כשהוא חבוש בבית האסורים ואומר "אוי לי שמא יאבד זרעי מן העולם!" לכן עבור בכייתו יצא ממנו המן הרשע ('תנא דבי אליהו' בחלק אליהו רבא פרק כד, ג), כי בלילה לפני שהרג אותו שמואל הנביא הביאו לו שפחה אחת שהתעברה ממנו ומאוחר יותר יצא מצאצאיה המן ('פרי עץ חיים' לר' שמואל ויטאל שער ר"ח חנוכה ופורים פרק ו). וגם נבוכדנצר הרשע ידע את מעלתן וכוחן של הדמעות וידע שאלוקיהם של ישראל רחמן ומקבל שבים, לכן מנע מהשבויים היהודים שלו להתפלל כדי שלא יבואו לידי דמעה. ורק כאשר הגיעו לנהר פרת הוא נתן להם רשות לבכות שנאמר "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" (תהלים קלז, א) ('של"ה הקדוש' מסכת תענית דרוש מטות מסעי ד"ה אלה מסעי).

בחורבן בית המקדש היה ריבוי בכייה בשביל למתק את הדין הקשה

כך עשה גם ה' בעת שנחרב בית המקדש שהוא היה כביכול בוכה. עד שמלאך מטטרו"ן אמר לו "אני אבכה ולא אתה תבכה!" אמר לו ה' "אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו אכנס למקום שאין לך רשות להיכנס ואבכה!" שנאמר "וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יְהֹוָ"ה" (ירמיה יג, יז) (ראה פתיחה למדרש 'איכה רבה' אות כד) ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא במאמר שפת אמת פרק יב ד"ה 'ואמרו כי הורדת'). וכך לימד ה' את ישראל "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תֵּרַדְנָה עֵינַי דִּמְעָה לַיְלָה וְיוֹמָם וְאַל תִּדְמֶינָה כִּי שֶׁבֶר גָּדוֹל נִשְׁבְּרָה בְּתוּלַת בַּת עַמִּי מַכָּה נַחְלָה מְאֹד" (ירמיה יד, יז) כלומר שצריך לבכות כנחל יומם ולילה למיתוק הדין על ידי הבכיה (הרמ"ד וואלי ירמיה פרק יד על הפסוק 'ואמרת עליהם את הדבר') כי המיתוק בא על ידי הוצאת טיפות הדמעות החוצה ('מעבר יבק' במאמר שפת אמת פרק יב ד"ה 'ואמרו כי הורדת'). ובפרט בלילה הבכיה מבטלת את כוחות הטומאה ומשתיקה את מקטרגי הדין ורננות 'החיצונים' עד שכל העולמות מתמלאים רחמים על הבוכה ('בית מועד' לר' מנחם רבא דרוש רביעי לתשובה סוף פרק רביעי ד"ה בלילה עתה בא).

והמרחם העליון נתן עצה לעם ישראל למתק את הדין (הרמ"ד וואלי ספר ירמיה פרק ט על הפסוק 'כה אמר ה' צבאו-ת') ולעורר רחמים ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני בחלק קינות דף מט ע"ב ד"ה א"נ בדרך אחר דאמרינן) בחורבן, על ידי שיקראו למקוננות ולחכמות שיעוררו את הבכיה שנאמר "כֹּה אָמַר יְהֹוָ"ה צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה: וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם" (ירמיה ט, טז-יז), כלומר ה' ציוה למהר ולהביא את המקוננות כפי שמקוננים בבית שיש שם חלילה מת על מנת לעורר את הקרובים אל הבכיה, וזה על מנת למתק את הדין קודם שייצא מנרתיקו כך שיהיה ממותק כבר בעת יציאתו (הרמ"ד וואלי ספר ירמיה פרק ט על הפסוק 'כה אמר ה' צבאו-ת'). וכן עשו המלאכים במרומים, שהיו בוכים על גזירת החורבן העתידה שכבר התגלתה למעלה במרומים עוד בטרם החלה למטה בארץ שנאמר "הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן" (ישעיה לג, ז) (ר' משה דוד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל ספר ירמיהו פרק ט על הפסוק 'כי קול נהי נשמע').

הדמעות שהוריד עשו הרשע לפני יצחק אביו הן אלו שגרמו לגלות אדום ('קהלת יעקב' ערך א"ד ד"ה והעין כי הלילי') ושיעבודה ('אברהם אזכור' לר' אברהם פאלאג'י על סדר אליהו זוטא פרק ב ד"ה 'ומה שכרו של עשו' לפי מדרש רבה, עפ"י 'חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי תהלים פט ד"ה עוד), ולהתארכותה עד כה ('אברהם אנכי' על ספר ירמיה פרק לא ד"ה 'בבכי יבואו' בשם הזוהר). דמעותיו הגבירו את כוחה של קליפת הלילי"ת אשת השטן שעניינה הוא יללה יגון ובכי, ואִילוּ הדמעות שמורידים ישראל על החורבן מכניעים את אותה 'הקליפה' שמושלת בגלות המרה ('קהלת יעקב' ערך 'אד' ד"ה והעין כי הלילי'). וכשירמיהו הנביא ראה את הדין הקשה שיש על עם ישראל בעת החורבן, גם הוא ביקש לבכות ולדמוע אך היות שהוא היה רק אדם יחידי והמים של דמעותיו היו מועטים לכן אמר "מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי" (ירמיה ח, כג), כלומר ביקש שהקב"ה ייתן את ראשו "מַיִם" ואת עיניו "מְקוֹר דִּמְעָה" וכך יוכל לבכות תמיד "יוֹמָם וָלַיְלָה" בלי הפסק, ואולי יועיל למתק את הדינים (הרמ"ד וואלי על ספר ירמיהו פרק ח בפסוק 'מי יתן ראשי').

כך היה גם אחרי חורבן בית המקדש כאשר רחל אמנו בכתה על בניה אשר גלו לבין האומות שנאמר "כֹּה אָמַר יְהֹוָ"ה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיה לא, יד) ('מצודת דוד' ירמיה לא, יד), וכל השבטים הקדושים נקראים "בָּנֶיהָ" של רחל, כי לולא מסרה את הסימנים לאחותה לאה, הם לא היו נולדים בעולם ('תורת חיים' על התורה למחבר 'טור ברקת' על שו"ע דרוש לראש השנה דף מד ע"ב טור ב ד"ה ולכן מפרש). וה' שמע אז את בכייתה שעשתה פרי והמתיק את הדינים, ונמשך לה ולבניה חסד על מנת להשיבם בעתיד מהגלות. לכן ביקש ה' למנוע אותה מהמשך הבכי שנאמר "כֹּה אָמַר יְהֹוָ"ה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהֹוָ"ה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהֹוָ"ה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא, טו-טז) (הרמ"ד וואלי על ספר ירמיהו פרק לא על הפסוק 'מנעי קולך מבכי').

ואף שישראל בוכים תמיד בגלות החֵיל הזה שנאמר "הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהלים מב, ד)  הרי שעיקר הבכי שעושה רושם להביא את הגאולה העתידה הוא הבכי של רחל אמנו שנאמר "כֹּה אָמַר יְהֹוָ"ה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע" ועמה בוכים השמים והארץ וכל צבאם ('תורת חיים' על התורה לר' חיים הכהן מארם צובא מחבר 'טור ברקת' על שו"ע דרוש לראש השנה דף מד ע"ב טור ב ד"ה ולכן מפרש). ועליה אמר הנביא ירמיה "חוֹמַת בַּת צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ" (איכה ב, יח), "חוֹמַת בַּת צִיּוֹן" היא רחל אמנו, שהיא חומה נשגבה לישראל שבזכותה ישובו לאיתנם. וביקש "הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה" כי בזכות דמעותיך יחזרו ישראל לירושלים. "אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ" להשקיט המון גליך, ו"אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ" מלבכות כדי שיכמרו רחמיו יתברך וימהר יחישה להושיע את ישראל ('אלון בכות' על מגילת איכה לר' בנימין הכהן דף י"ו על הפסוק 'צעק לבם' ד"ה כמו זר).

כל אדם צריך להתאמץ הרבה בתפילותיו ולהוריד בהם דמעות

אדם צריך לשפוך כמים לבו ולהוריד דמעותיו בזמן התפילה כאשר הוא שופך שיחה לפני ה', וכאשר הוא מתוודה על חטאיו ועוונותיו. וכתבו גורי האר"י ז"ל שתפילת שחרית צריך להתפלל בשמחה ותפילת ערבית בבכיה וסימן לדבר "בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה" (תהלים ל, ו) אך בדורנו דור יתום זה, הלוואי שיתפלל האדם את כל תפילותיו בבכי ('מורה באצבע' להחיד"א סימן ב אות כד, 'פלא יועץ' תחילת ערך 'בכיה'). ותפילת יחיד אם היא בדמעות הרי שהיא נשמעת בכל יום כמו שנשמעת תפלת הצבור או תפילת היחיד בעשרת ימי תשובה ('מזמור לאסף' לר' ששון בן מרדכי שינדוך בחלק מוסר לתפלת י"ח דף נו ע"א ד"ה ומה טוב). ובפרט אם בוכה בתפלתו עד שלא יכול לדבר – הרי שתפילה זו היא שלימה ולעולם לא שבה ריקם ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש פרק טז ד"ה הבט וראה. ראה זוהר פרשת שמות דף כ ע"א ד"ה תנו רבנן) והיא שוברת את כל הגזירות הרעות ('מטה משה' לר' משה מפרמישלא חלק ראשון קצת דיני שליח ציבור דף סב אות סג ד"ה ע"כ טוב הוא). וכך עושים הצדיקים שמתפללים ובוכים הרבה מאוד על הגלות. וכן עושה מלך המשיח שבוכה תמיד לפני ה' יתברך ('אגן הסהר' למחבר 'שבט מוסר' על שיר השירים על הפסוק ד"ה 'אני ישנה').

וצריך שהבכי יהיה מעמקי לבו של האדם כפי שנרמז בתיבה 'בכי' שהיא בגמטריא 'לב' ('גנזי המלך' לר' יעקב אבוחצירא בחלק תיקון הברית אות טז). ומה שרבותינו אמרו שאדם צריך להתפלל בשמחה רבה כפי שנאמר "עִבְדוּ אֶת יְהֹוָ"ה בְּשִׂמְחָה" (תהלים ק, ב), כוונתם שלא יהיה לו שום דאגה ועצבון על ענייני העולם הזה. אבל הבוכה מרוב חשקו ושמחתו שהוא עומד לשרת לפני יוצרו או שבוכה על עוונותיו בכדי לבקש מחילה – אין שמחה גדולה מזו ('מזמור לאסף' לר' ששון בן מרדכי שינדוך בחלק מוסר לתפלת י"ח דף נו ע"א ד"ה ומה טוב אם יתעורר). וצריך שיהיה האדם בבחינת "עין במר בוכה ולב שמח" (מתוך פיוט 'עת שערי רצון'), כלומר שיהיה שמח שהוא עובד את ה' ועושה נחת רוח לפני כסא כבודו, ויחד עם זאת יהיה לו מרירות על שאינו עובד אלקים כדת ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו תחילת ערך 'בכיה'). וזה נרמז בפסוק "בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ" (תהלים פט, יז) שהם ראשי תיבות 'בכיה', ללמד שצריך לבוא לידי בכיה מרוב שמחה בה' יתברך, ומתוך כך הרי הוא מתחרט ומתגעגע על שמרד בקב"ה בימים הראשונים. וזה עיקר מעלת הבכיה ('ליקוטי מוהר"ן' חלק א' תורה קעט).

ויש בני אדם שקשה להם להוריד דמעות, ואף שרוצים לא יוצאת אפילו דמעה אחת. ודבר זה הוא מחמת מיעוט ערכנו וקוצר השגתינו שאיננו רואים חסרונותינו והנפש לא מטוהרת ולא מרגישים ברעה שבה אדם נמצא, ולכן האדם לא שופך 'פלגי מים' מדמעותיו כמו שתרדנה מאליהן לאיש אשר מתו מוטל לפניו או שאיבד את כל הונו. אך האדם הטהור הרי מזלו מרגיש ויורדות דמעותיו מאין הפוגות. וצריך כל אחד לעשות את אשר בכוחו, ולדחוק עצמו במחשבות רבות לפי הענין לעורר הבכי, כי ביד האדם להוציא הדמעות בחוזק יד ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו תחילת ערך 'בכיה' ד"ה והן אמת). ואשרי אדם השופך דמעותיו לפני ה' בתפילתו (זוהר פרשת תרומה דף קסה ע"ב ד"ה כדין הוא אתר) שהכוכבים והמזלות בוכים עמו, ותפילתו נשמעת בכל יום ('מנחת אהרן' לר' יעקב פרדו כלל טו אות יט ד"ה ואף גם זאת מוריד דמעות) ומובטח לו שתפילתו תקובל ברצון, וסימן לדבר "וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו" (שמות ב, ו) ('אלה המצוות' לר' משה חאגיז מצוה תלג דף כא ע"ב ד"ה ובמאמר תפלה למשה). ונכון שגם שליח ציבור יכוון תפילתו בבכיה ודמע ('מטה משה' לר' משה מפרמישלא חלק ראשון קצת דיני שליח ציבור דף סב אות סג ד"ה ע"כ טוב הוא).

ובשעה שהמלאך המשחית מזיק בעולם כמו בשעת מגיפה, ואדם מסתתר כדי שהוא לא יראה את פניו ויפגע בו, צריך שיבכה בתפילותיו ואז ה' ישמע לו ויסתירהו. וזה נרמז בראשי תיבות "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה" (תהלים כז, ה) שיוצא התיבה 'בבכי' ('חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי מזמור תהלים כז, ה ד"ה ויהי). ועל ידי הדמעות האדם מוחק את הקטגורים אשר נבראו מעבירותיו ושמקטרגים עליו ('ראשית חכמה' שער התשובה פרק ה' ד"ה גם יכוין). ואם קשה עליו מאוד להוריד דמעות, לפחות ישמיע קול בכי ('דרך חכמה' נתיב יז התפילה אות ח סוף ד"ה כי כשמתפלל, 'פלא יועץ' ערך בכיה ד"ה ולפי גודל). שגם הוא חשוב לפני ה' ומבריח את המקטרגים שנאמר "סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי שָׁמַע יְהֹוָ"ה קוֹל בִּכְיִי" (תהלים ו, ט). ויצניע בכייתו שיהיה בינו לבין קונו, שלא ילעיגו עליו ושלא יֵרָאֶה כגאוה ('פלא יועץ' ערך בכיה ד"ה ולפי). וכל אדם ששופך דמעותיו לפני הקדוש ברוך הוא, אפילו אם כבר נגזר עליו עונש הרי שיקרע גזר דינו ולא יוכל העונש לשלוט עליו. וכך היה עם לאה אמנו אחרי שנגזר עליה להיות בחלקו של עשו הרשע, שעל ידי תפילותיה הקדימה להינשא ליעקב ולא ניתנה לעשו (זוהר פרשת ויחי דף רכג ע"א ד"ה ותא חזי).

ובכלל זה גם אדם שאין בידו זכויות ומעשים טובים, אבל הוא תמיד בוכה ומתחנן לפני המקום – הקב"ה מקבל את תפילתו ועושה חפצו בעבור תוקף תחנוניו ודמעות עיניו ('ספר חסידים' סימן קל). לכן יראה כל אדם לשבר כוחו וטבעו שדמעותיו יהיו מצויות לו בעת התחינה והבקשה. וסגולה נפלאה להרגיל בכך שיאמר בקשתו בקול נמוך ובכי ואנחה ולשים לנגד עיניו חטאת נעוריו כי אין אדם ניצול ממנה, ועל ידי זה ימעך רוחו וישבר לבו ועיניו ינבעו דמעות ('ארבע חרשים' לר' יששכר בן אלחנן בער פרק לג כסא דוד דף נג ע"א ד"ה יראה כל אדם). וטוב לאדם שיבכה על חטאיו ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל ד"ה ענין השגת האדם) בווידוי ('מחשֹף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת משפטים על הפסוק 'מלאתך ודמעתך') שלפני השינה ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל ד"ה ענין השגת האדם), כי על ידי כן מתקן חטאת נעורים ('מחשֹף הלבן' פרשת משפטים על הפסוק 'מלאתך ודמעתך'). ונשמתו עולה בכוח הדמעה למעלה בקדושה ('ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש שער הקדושה פרק ז' בהוצאת ווארשא תרצ"ז ד"ה ולכן ראוי שיקום) למקום הראוי לה ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל ד"ה ענין השגת האדם). שהרי כל השערים בשמים ננעלו חוץ משערי דמעה ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק ז' ד"ה 'ולכן ראוי שיקום' בהוצאת ווארשא תרצ"ז).

שערי דמעה לא ננעלו בשמים ועל ידי הדמעות תבוא הגאולה השלימה

מיום שנחרב בית המקדש נסגרו כל השערים בשמים לקבלת התפילות, חוץ מהשערים שבהם נכנסות התפילות בדמעות שהם לא נסגרו (גמ' בבא מציעא דף נט ע"א, גמ' ברכות דף לב ע"ב, זוהר פרשת תרומה דף קסה ע"א ד"ה אלא ודאי הא, 'זוהר חדש' מדרש רות דף צח ע"א ד"ה דתנינן ביומא) לכן אין דבר טוב כמו הבכיה ('תורת חכם' למחבר 'טור ברקת' פרשת תצוה דף קצא ע"א טור א ד"ה איפשר לפרש). ובזה יש תועלת גדולה לאדם, להיכנס פנימה אל מלך מלכי המלכים על ידי הדמעות ולשאול בקשתו ('תורת חכם' למחבר 'טור ברקת' על השו"ע פרשת אחרי מות דף רע ע"א טור א ד"ה ואחשבה), וה' יתברך שומע תפילה זו שבדמעות אשר בוקעת רקיעים ושערים ועולה לפניו ('זוהר חדש' מדרש רות דף צח ע"א ד"ה ורבנן אמרי) כפי שנרמז בפסוק "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר" (שמות כב, כח), כלומר שהבקשה התפילה והווידוי שהם בדמעה "לֹא תְאַחֵר" להפיק רצון משום שברית כרותה היא ששערי דמעה לא ננעלו ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה אות מא). וטוב שיאריך בתפילה עם הדמעה וכך יענה מיד ('אגדת אליהו' למחבר 'שבט מוסר' על גמ' ירושלמי מסכת ברכות פרק ד הלכה א אות ו דף כא ע"א ד"ה אך יש להקשות וד"ה וא"ת הרי חזקיה המלך). ובעת שעולה התפילה בכוונה עם בכי ודמעה, אזי היא מעלה עמה את כל התפילות האחרות אפילו מכמה שנים שהתקבצו ועמדו ללא יכולת עלייה, והן עולות במעלה בית-אל ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ד ד"ה וראו נא לכמה מגיע).

ומה שיש בוכים ולא רואים שכביכול ה' יתברך מרחם, על אף שכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה, זה כי האנשים שבוכים מורידים שתים או שלוש דמעות ולא יותר, וזה לא מועיל להם כפי שנרמז בפסוק "וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם" (איכה א, ב), כלומר כשהדמעות הן מעט ומכסות רק את הלחי אז "אֵין לָהּ מְנַחֵם", כי לא מקיימים "הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ" (איכה ב, ח). וכך אמר דוד המלך על עצמו "פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, קלו), לפי שהוא היה בוכה בכל יום כוס של דמעות ואחר כך שותה אותו שנאמר "וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ" (תהלים פ, ו) והועילו לו הדמעות ('בית פרץ' לר' פרץ בן משה על מגילת איכה דרוש טז דף מ ע"ב ד"ה בכה תבכה). לכן טוב לאדם שיכתוב עוונותיו וחסרון מדותיו על דף ויתחרט ויבכה עליהם יום יום עד שימחה הכתב בדמעותיו. וישמור שלא יידע מזה שום אדם ('פתגמין קדישין' במאמר מר' אהרן מזיטאמיר דף יח ע"א אות ה ד"ה אדם כי יקריב). וכשאדם מוציא דמעות מעיניו זה סימן כי הדברים יוצאים מקירות לבו וממילא פיו ולבו שווים, לכן שערי הדמעות לא ננעלים בפניו ('מקור ברוך' לר' ברוך פיטוסי מתוניס פרשת וישב דף מז ע"א ד"ה אך לענ"ד יען).

קרוב אל הגאולה תמיד צרותיהם של ישראל הן רבות ורעות. כך היה בגלות מצרים לפני שיצאו משם וכן היה בימי אחשוורוש לפני שנגאלו. והמטרה בזה היא שהבנים יתעוררו אל הבכיה מרוב הצרות, ומכוח זה יתעוררו עליהם רחמי אביהם שבשמים. כי הרחמים אינם מתעוררים אלא מתוך בכיה, וכל שכן בזמן של כעס וחרון אף. וכך צריך להיות גם בגאולה העתידה, שהקב"ה עתיד להעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן הרשע והוא גורם להחזירם למוטב, ואז מרוב הצרות יתעוררו ישראל לבכיה ויכוונו את ליבם לאביהם שבשמים. והוא יתברך שמו לא יסבול את בכיית בניו ויתעורר מיד להצילם ולהכניע את אויביהם (הרמ"ד וואלי ספר ירמיה פרק נ' על הפסוק 'בימים ההמה ובעת ההיא'). ובפסוק "וִיהִי יְהֹוָ"ה מִשְׂגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה" (תהלים ט, י) יש רמז לעזרתו, כי סופי התיבות הראשונות הן אותיות 'בכיה' כנגד הבכיה והדמעות שמורידים ('חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי מזמור תהלים ט, י ד"ה ויהי ה'). והגאולה תלויה במחייה וכילוי אותן דמעות שהוריד עשו הרשע, וזה יהיה על ידי בכיה ודמעות של ישראל ('מסכנות יעקב' לר' יעקב פרדו ספר ישעיה סימן נב דף קלב ע"ב ד"ה מה נאוו, עפ"י זוהר פרשת שמות דף יב ע"ב ד"ה 'אמר רבי יהודה' בשם רבי יצחק).

וכשם שיוסף הצדיק פייס את אֶחָיו דווקא מתוך בכיה שנאמר "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו: וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ" (בראשית מה, יד-טו) כך גם הישועה לעתיד לבוא תבוא לעם ישראל דווקא מתוך בכיה שנאמר "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם" (ירמיה לא, ח) ('מדרש תנחומא' פרשת ויגש סוף אות ה, 'בראשית רבה' צג, יג, 'רבינו בחיי' בראשית מה, טו), "בִּבְכִי יָבֹאוּ" – שיתוקנו הבכי והדמעות של עשו הרשע ('זכירה לחיים' חלק א לר' חיים פאלאג'י פרשת ויגש דף ך ע"א ד"ה 'כך הקב"ה' בשם הזוהר בסוף פרשת תולדות, 'אזכור אברהם' לר' אברהם פאלאג'י על פרשת כי תשא ד"ה ופסע ג' פסיעות, 'אברהם אנכי' לר' אברהם פאלאג'י על ספר ירמיה פרק לא ד"ה 'בבכי יבואו') על ידי התפילה בבכי ודמעות של עם ישראל. ואז הם ייצאו מהגלות (זוהר פרשת שמות דף יב ע"ב ד"ה 'אמר רבי יהודה' בשם רבי יצחק, זוהר פרשת תולדות דף קמו ע"ב ד"ה פתח רבי ייסא) עד שהיה כלא היה ('אברהם אנכי' על ספר ירמיה פרק לא ד"ה 'בבכי יבואו'). "וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם" – שבכוח שעתידים ישראל לבכות לקב"ה בעת שיעשו תשובה, יביא הקב"ה את עם ישראל מהגלות חזרה לארץ ישראל ('תיקוני הזוהר' תיקון יא דף כו ע"ב ד"ה ועוד ותפתח) ואחר כך יתקיים "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְהֹוָ"ה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ" (ישעיה כה, ח) ('זוהר חדש' מדרש רות דף צח ע"א ד"ה דתנינן ביומא דאתחרב) במהרה בימינו, אמן.