הפטרת פרשת תרומה – חכמתו של שלמה המלך

ה' יתברך נתן לשלמה המלך חכמה רבה מאוד, ובכללה חכמת החיצונים והכישופים כפי שנאמר "וַיִּתֵּן אֱלֹקִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם: וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם" (מלכים א' ה, ט-י), "חָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם" – היא חכמת 'החיצונים', והם נקראו "בְּנֵי קֶדֶם" כי החושך קודם לאור והקליפה קודמת לפרי ('תולעת יעקב' לר' מאיר בן גבאי בחלק סתרי ר"ח ותפילותיו דף לג ע"א ד"ה כבר ידעת), ו"חָכְמַת מִצְרָיִם" – היא חכמת הכישוף (עפ"י 'כתם פז' לר' שמעון לביא על זוהר פרשת ויחי דף רכג ע"ב ד"ה וביאר מהו). ועל ידי החכמה שהיתה בידי שלמה המלך היה שלום עם חירם מלך צור שעזר לו בבניית בית המקדש, וכפי שנאמר בהפטרה "וַיהֹוָ"ה נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם" (מלכים א' ה, כו) (זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א ד"ה ותנינן שלמה).

ויש להבין, כיצד השיג שלמה המלך את חכמת הכישוף ושאר חכמת 'החיצונים'? ואיך זה עזר לעשות שלום בינו לבין חירם מלך צור?

שלמה המלך היה מגיע להרי החושך ללמוד את חכמת 'החיצונים'

בכל יום ויום היה מגיע נשר גדול (זוהר פרשת פנחס דף רלג ע"א ד"ה אמר רבי חייא) וחזק (זוהר סבא דמשפטים דף קיב ע"ב ד"ה מה עביד) אל שלמה המלך, והוא היה עולה על גביו. ויחד עמו היה לוקח טבעת שחקוק עליה שמו הקדוש של ה' (זוהר סבא דמשפטים דף קיב ע"ב ד"ה מה עביד), כדי שתהיה לו שמירה בדרך ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א על זוהר פרשת משפטים דף קיב ע"ב ד"ה 'חתים כורסיא' מהרא"ג). אחר כך הנשר היה טס מרחק רב בשעה אחת ומובילו אל הרי החושך למקום אחד במדבר הנקרא 'תרמוד' הנמצא בין ההרים, אשר שם מתקבצים כל הרוחות והכוחות של הסטרא אחרא. אז שלמה המלך היה כותב פתק אחד וזורק שם כדי להינצל מאותם רוחות רעות (זוהר פרשת פנחס דף רלג ע"א ד"ה אמר רבי חייא), והיה מכריז בקול את הפסוק "יְהֹוָ"ה רָמָה יָדְךָ בַּל יֶחֱזָיוּן יֶחֱזוּ וְיֵבֹשׁוּ קִנְאַת עָם אַף אֵשׁ צָרֶיךָ תֹאכְלֵם" (ישעיה כו, יא) (זוהר סבא דמשפטים דף קיב ע"ב ד"ה גבה נשרא) וכוונתו בתיבות "רָמָה יָדְךָ" הוא ש'השם הקדוש' החקוק בטבעת שלו יעשה בכוחו הגדול ש"בַּל יֶחֱזָיוּן" כלומר שלא יראוהו, כדי שלא תשלוט בו עינם הרעה של כוחות החיצונים ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיב ע"ב ד"ה 'עד ההוא אתר' מהרא"ג).

שלמה המלך היה יורד שם, מרים את ראשו ורואה את הרי החושך, ולומד שם כל מה שרוצה. אחר כך היה עולה שוב על גבי הנשר וטס עד מקום שיש בו עץ זית. ואז ירד מהנשר והיה מתקרב (זוהר סבא דמשפטים דף קיב ע"ב ד"ה עאל תמן) עד למקום בו היו נמצאים שני המלאכים שנפלו מן השמים, עז"א ועזא"ל, אשר קשורים שם בשלשלאות של ברזל הנעוצים בתוך התהומות. ואז שלמה המלך הוציא את הטבעת שהיה חקוק עליה השם הקדוש ושׂם אותה בתוך פיו של הנשר (זוהר פרשת פנחס דף רלג ע"א ד"ה וכיון דנשרא) או לפני המלאכים (זוהר סבא דמשפטים דף קיב ע"ב ד"ה עאל תמן). ואחרי כן היו שני המלאכים אומרים לשלמה המלך כל מה שהיה רוצה לדעת בחכמות 'החיצונים' (זוהר פרשת פנחס דף רלג ע"א ד"ה וכיון דנשרא). ועל כך נאמר "וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת גָּזֶר וְאֶת בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן: וְאֶת בַּעֲלָת וְאֶת תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר בָּאָרֶץ" (מלכים א' ט, יז-יח) כאשר כוונת התיבה "וַיִּבֶן" בתחילת הפסוק היא על הבנת שִׂכְלוֹ של שלמה שידע ללכת לאותו המקום (זוהר פרשת פנחס דף רלג ע"א ד"ה וכיון דנשרא).

אחרי ששלמה המלך סיים באותו המקום, הוא היה עולה שוב על הנשר ורוכב על גביו חזרה למקומו (זוהר סבא דמשפטים דף קיב ע"ב ד"ה עאל תמן) אל כסא המלוכה אשר נחתם על ידו בשמו הקדוש של ה' יתברך (זוהר סבא דמשפטים דף קיב ע"ב ד"ה מה עביד), כדי שלא יישב עליו אשמדאי מלך השדים או איזה כוח סטרא אחרא אחר בעוד שהוא הולך על גבי הנשר אל תרמוד במדבר ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיב ע"ב על ד"ה 'חתים כורסיא' מרא"ג). וכיון ששלמה ישב שוב על כסא מלכותו התיישבה דעתו והיה מדבר דברי חכמה יקרה. ועל כך אמר שלמה המלך "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה" (קהלת ד, א), כלומר ששבתי מאותה חכמה של 'החיצונים' אשר התיישבה בליבי ודעתי (זוהר סבא דמשפטים דף קיג ע"א ד"ה עאל תמן), שהיא כוללת את אותם סודות 'הקליפה' ומעשיהם בתחתונים ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיב ע"ב ד"ה 'אבל שבתי ואראה' מהרמ"ק. ועיי"ש מה עוד הוא ראה בהיותו שם) ואת ענין השדים ומעשה הכשפים (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל על ספר מלכים א' פרק י בפסוק י על הפסוק 'גמלים נושאים בשׂמים'). וכל מטרת שלמה המלך בידיעות אלו, היתה להראות את יופי 'בת המלך' היא התורה הקדושה ('בני יששכר' לר' צבי אלימלך מדינוב מאמרי חדשי כסלו טבת מאמר ג נר מצוה אות כד ד"ה והנה כל החכמות).

שלמה המלך אמר "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי" (שיר השירים ו, יא) וכוונתו שהוא ידע את כל 'הקליפות' כולן ('תקוני הזוהר' תיקון כו דף עא ע"ב ד"ה מיד קמו, זוהר פרשת בראשית דף יט ע"ב ד"ה שלמה מלכא), כי ירד אליהם והסתכל שם בכל אותם 'רוחות' ו'שדים' ו'לילין' ('חסד לאברהם' מעין שביעי עין גדי נהר כג ד"ה והנה על סוד אלו. ועיין בזוהר פרשת ויחי דף רכג ע"ב ד"ה 'ובגין דשלמה' מדוע ביקש לדעת את 'הקליפות'). כך יצא ששלמה השיג גם את החכמות הפנימיות הקדושות וגם את החכמות החיצוניות, והוא היה שלם בכל. משום כך אמרו רבותינו כי בימיו של שלמה המלך היתה הלבנה במילואה (ראה זוהר פרשת ויחי דף רכג ע"א ד"ה דתניא כתיב, וראה 'רבינו בחיי' פרשת וישב פרק לח על הפסוק 'ויקרא שמו זרח'), וכוונתם שהוא ידע בכל מיני 'הלבנה' את צד החכמות הקדושות המיוחסות אל האור ואל מילויה של הלבנה, וגם את החכמות החיצוניות של 'הקליפות' המיוחסות אל החסרון של הלבנה ('כתם פז' על זוהר פרשת ויחי דף רכג ע"א ד"ה ובגין דשלמה מלכא). ועל כך אמר שלמה "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב, יג) כי כל דבר ניכר מהיפוכו, והוא ידע את מעלת ה"חָכְמָה" הקדושה על ידי מה שהשיג מצד "הַסִּכְלוּת" בהררי החושך ('צרור המור' לר' אברהם סבע חמיו של ר' יוסף קארו בפרשת תצוה ד"ה ועשית את מעיל האפוד) (להבנה והרחבה בענין הלבנה ראה אחד ממאמרינו לפרשת וילך – 'חסרונו של אור הירח').

על כך גם נאמר "וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם" (מלכים א' ה, ט – י). כי 'ארץ קדם' היה מקום בו שכנו כוחות 'החיצונים' ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר הפיוט 'בר יוחאי' על זוהר פרשת חיי שרה דף קלג ע"ב ד"ה ולבני הפילגשים) וחכמת בני קדם היא אותה 'חכמה חיצונית' אשר אברהם אבינו מסר לבני הפילגשים 

(זוהר פרשת ויחי דף רכג ע"א ד"ה דתניא כתיב ותרב) יחד עם שמות של טומאה ('כתם פז' על זוהר פרשת חיי שרה דף קלג ע"ב ד"ה ולבני הפילגשים), בשעה ששלחם אל המקום הראוי להם ב"אֶרֶץ קֶדֶם" שנאמר "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" (בראשית כה, ו) ('כתם פז' על זוהר פרשת חיי שרה דף קלג ע"ב ד"ה ולבני הפילגשים). וגברה חכמת שלמה המלך על חכמתם (הרמ"ד וואלי שהיה תלמיד חבר להרמח"ל ספר מלכים א' פרק ה על הפסוק 'ויתן אלקים חכמה לשלמה'), והיה יודע כל אותם 'החכמות' ו'השבעות' ו'שמות הטומאה' שמסר אברהם אבינו לבני הפילגשים, שהיו נקראים "בְּנֵי קֶדֶם" על שקדמו את העולם בידיעות אלו ('כתם פז' על זוהר פרשת חיי שרה דף קלג ע"ב ד"ה ולבני הפילגשים).

שלמה המלך למד אצל שני המלאכים שהם שורש כל החכמות החיצוניות 'המעונן' 'המנחש' 'הקוסם' ו'המכשף' ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיב ע"ב ד"ה 'אבל שבתי ואראה' מהרמ"ק), ולמד שם את ענייניהם בחרשיהם ובלהטיהם ובמעשה כישופיהם (הרמ"ד וואלי בביאורו על ספר קהלת פרק ט, יא), ולא היה שום סוג של כישוף שהוא לא ידע ('תקוני הזוהר' תיקון כו דף עא ע"ב ד"ה מיד קמו). לכן כאשר באה מלכת שְׁבָא ושאלה את שלמה המלך גם בדברים הנעשים על ידי הכישוף וצד הטומאה, כדי לדעת האם חכמתו כללית בין בצד הקדושה ובין בצד הטומאה (הרמ"ד וואלי ספר מלכים א' פרק י על הפסוק 'גמלים נושאים בשמים וזהב רב מאוד'), הוא ידע להשיב לה. כגון שביקשה לדעת איך אפשר לתפוס את הנחשים שנעשו מעצמותיו של בלעם אחרי מותו, כי ידעה שעל ידי הנחשים הללו ניתן לעשות כישופים גדולים והיא התאוותה לכך. אז שלמה המלך ענה לה מה הדבר היחיד שעל ידו ניתן ללכוד אותם חיים ושעל ידי כן הם יהיו נכפים לפני האדם כמו תרנגול הבית (זוהר פרשת בלק דף קצד ע"ב ד"ה אשכחנא וד"ה מלכת שבא וד"ה ואי תימא. ועיי"ש מה ענה לה ואכמ"ל).

שלמה המלך שלט בחכמתו על כל השדים והמזיקים שבעולם

ה' המליך את שלמה המלך על כל חית הארץ ועוף השמים וכל רומש על הארץ, ובכלל זה גם על כל השדים והפגעים, הרוחות והלילין. שלמה המלך היה יודע את שפת כולם שנאמר "וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים" (מלכים א' ה, יג) ('תרגום שני' למגילת אסתר פרק א ד"ה בשנת תלת למלכותיה). וכך הוא שלט על המזיקים ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק עב דף רלח ד"ה ומחסדו הטוב) ועל הרוחות, שכולם היו מסורים בידו ('תרגום שני' למגילת אסתר פרק א פסוק ב), והיה אוסר ומתיר אותם כפי רצונו (ספר 'רזיאל המלאך' דף כח ע"א ד"ה ומחכמת הספר). והיה מצוה לשדים לרוחות ולפגעים שיהיו מרקדים ומפזזים וּמְכַרְכְּרִים לפניו. וסופרי המלך היו קוראים להם בשמם, ואז כולם היו מתקבצים ובאים אליו, לא על ידי אזיקים או כבלי ברזל ולא על ידי בן אדם המוליכם ('תרגום שני' למגילת אסתר פרק א ד"ה בשנת תלת למלכותיה), אלא כמו שהמלך הקדוש במרומים מושל בהם. ובזה יתקיים בשלמה המלך "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְהֹוָ"ה לְמֶלֶךְ" (דברי הימים א' כט, כג) (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל על קהלת פרק ב בפסוק 'עשיתי לי שרים ושרות') כי מָלַךְ על העליונים ועל התחתונים ('תולעת יעקב' לר' מאיר בן גבאי בחלק סתרי ר"ח ותפילותיו דף לג ע"א ד"ה 'כבר ידעת' עפ"י רבותינו).

שלמה המלך השתמש בשדים ושידות לעשות לו שליחויות למקומות רחוקים, לכל מה שהיה צריך ('בניהו' לר' יוסף חיים מחבר ספר 'בן איש חי' על מסכת גיטין דף סח ע"א ד"ה שידה). כך הוא נעזר ברוחות ושדים ומלאכי השרת בעת בניית בית המקדש ('שיר השירים רבה' א, א ד"ה דבר אחר חזית). וכשרצה שלמה לברר על מקומה של 'תולעת השמיר' לצורך בניית המקדש, הוא כפה יחד שד ושידה שיאמרו לו, והם כיוונו אותו לאשמדאי מלך השדים (גמ' גיטין דף סח ע"א). וכן לאחר שדוד המלך הכין למקדש אלף כינורות מעצי אלמוגים המצופים זהב טוב, כדי לשיר ולשבח להודות ולהלל לאלוקי ישראל, אז שלמה המלך הביא חמשה אבנים טובות לכל כינור וכינור, על ידי עננים ו'שעירים' ו'רוחות' שהיו משועבדים לו ('מדרש תלפיות' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' ענף חורבן ד"ה פרוכת של זהב). ועוד שלמה המלך היה יודע לנטוע בארץ עצי פרי הגדלים במקומות רחוקים כמו עץ הפלפלים, וזה על ידי ששלח ('קהלת רבה' ב, ז בשם רבי אבא בר כהנא) את השדים ('מתנות כהונה' לר' יששכר בער הכהן כ"ץ על קהלת רבה ב, ז ד"ה ברוחות, 'עץ יוסף' על קהלת רבה ב, ז ד"ה ברוחות) אשר היה משתמש בהם, לאותם מקומות רחוקים ('קהלת רבה' ב, ז בשם רבי אבא בר כהנא) ששם הוא מקום הצלחתם (פירוש מהרז"ו על 'קהלת רבה' ב, ז ד"ה ונטעתי בהם), והם הביאו משם מים. וכשהשקו עמהם בארץ, היו גדלים פירות ('קהלת רבה' ב, ז בשם רבי אבא בר כהנא) כמו באותם המקומות ('מתנות כהונה' על קהלת רבה ב, ז ד"ה ברוחות).

כאשר נודע לשלמה המלך שיש במדינת שְׁבָא מלכה אחת אשר לא שמעה ולא ידעה על מלכותו, שלח אליה את 'תרנגול הַבַּר' עם מכתב הקשור אל הכנף, והוא הגיע אליה בשעה שהיא היתה משתחווה לשמש כמשפטה. וכשהיא ראתה את תרנגול הבר פתחה את המכתב וקראה מה שכתב לה שלמה "המליך אותי הקב"ה על חית הארץ ועל עוף השמים על השדים ועל הרוחות ועל הלילין וכל מלכי מזרח ומערב צפון ודרום באים ושואלים בשלומי. עתה אם יש את נפשכם לבוא אלי אתן לכם כבוד גדול מכל המלכים היושבים לפני. ואם תמאנו ומריתם ולא תשאלו לשלומי אשלח עליכם מלכים וחיילים ופרשים. ואם תאמרו מי הם המלכים החיילים והפרשים אשר למלך שלמה – חית השדה המה המלכים, ועוף השמים הם הפרשים, והחיילות הם השדים והרוחות והלילין החונקים אתכם על עריסותכם ובבתיכם, וחיות השדה יהרגו אתכם בשדה ועוף השמים יאכל את בשרכם מעליכם". וכשמוע מלכת שְׁבָא את דברי האגרת היא קרעה את בגדיה ובאה לפני המלך שלמה באוניה לאחר מסע של שלש שנים. ואחרי שראתה את תפארת גדולתו נתנה שבח והודאה לה' יתברך על שברא אותו ('תרגום שני' למגילת אסתר פרק א ד"ה 'בשנת תלת למלכותיה' עיי"ש כל המעשה באריכות).

היתה קטטה בין חירם מלך צור לבין שלמה המלך, שזה היה מכחיש את האלוה שבמרומים ואילו זה היה מאמין בו. והשנאה ביניהם היתה גדולה כי אין שנאה כשנאת הדת ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א ד"ה 'ובג"כ ויהי שלום' מהרמ"ק). וכיון שחירם היה חכם גדול ('צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת תצוה ד"ה ועשית את מעיל האפוד, 'עמק המלך' לר' נפתלי הירץ בכרך שער קרית ארבע סוף פרק קיט) בחכמת הכישוף ובחכמת השדים, אז היה פורח באויר להראות חכמתו ('צרור המור' פרשת תצוה ד"ה ועשית את מעיל האפוד), ועושה עצמו אלוה (זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א סוף ד"ה ויהי שלום, 'צוארי שלל' להחיד"א על ההפטרות אות א בשם הזוהר) באומרו "מוֹשַׁב אֱלֹקִים יָשַׁבְתִּי" (יחזקאל כח, ב), ולא היה רוצה להודות בחכמתו של שלמה. אמנם שלמה המלך היה בקי ממנו באותם החכמות ('צרור המור' פרשת תצוה ד"ה ועשית את מעיל האפוד), ובתוקף חכמתו גם שלט ב'חיצונים' ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א ד"ה 'חד שידא לאו' מהרמ"ק) ובכללם בשדים ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א ד"ה 'ובג"כ ויהי שלום' מהרמ"ק), והיה שולחם לכל אשר יצוה ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א ד"ה 'חד שידא לאו' מהרמ"ק) וביקש להודיע לחירם מלך צור שחכמתו היא הבל וריק ('צרור המור' פרשת תצוה ד"ה ועשית את מעיל האפוד). 

לכן ברוב חכמתו, שלמה המלך שלח לחירם מלך צור איזה שד (זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א סוף ד"ה דתניא חירם וד"ה ותנינן אמר רבי יצחק) אחד ממלאכי החבלה, שהיה תחת המלאך דומה שרו של גיהנום ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א ד"ה 'חד שידא לאו' מהרמ"ק), והוא הוריד את חירם אל שבעת מדורי הגיהנום (זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א סוף ד"ה דתניא חירם וד"ה ותנינן אמר רבי יצחק). ואחר כך שלמה המלך ('צוארי שלל' להחיד"א על ההפטרות אות א בשם הזוהר) העלה את חירם ממדורי הגיהנום והיה שולח לו כל יום ויום פתקים ביד אותו השד עד שחזר והודה באלהותו של ה' (זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א סוף ד"ה דתניא חירם וד"ה ותנינן אמר רבי יצחק) ונכנע לו (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל ספר מלכים א' פרק ה על הפסוק 'ויבאו מכל העמים'. וראה ב'אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א ד"ה 'ובג"כ ויהי שלום' מהרמ"ק שאחר כך חירם חזר לסורו לכן על אף שזכה להאריך ימים הוא נהרג על ידי נבוכדנצר). לכן נאמר באותו פסוק "וַיהֹוָ"ה נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם" (מלכים א' ה, כו) כי מצד החכמה שנתן ה' בשלמה המלך נהיה שלום בינו לבין חירם (עפ"י זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"א ד"ה ותנינן שלמה, 'צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת תצוה ד"ה ועשית את מעיל האפוד, 'צוארי שלל' להחיד"א על ההפטרות אות א בשם הזוהר).

שתי הנשים שבקליפה באו להיכנע לפני מלכותו של שלמה המלך

מעשה היה שבאו שתי נשים זונות להישפט לפני שלמה המלך שנאמר "אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו" (מלכים א' ג, טז). אחת הנשים סיפרה כי שתיהן ילדו בנים בהפרש של שלושה ימים, והן גרות בבית אחד לבדן שנאמר "וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת" (מלכים א' ג, יח). והוסיפה לספר, כי חברתה שכבה על בנה בלילה והרגה אותו, והלכה והחליפה את בנה המת בבן החי. אז טענה חברתה כי ההיפך הוא הנכון, והבן החי הוא בנה ממש ותאמר "כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת" (מלכים א' ג, כב). ואילו הראשונה חזרה וטענה "לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (מלכים א' ג, כב). שלמה המלך שמע את טענתן וחזר על דבריהן, ואחר כך אמר "גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת" (מלכים א' ג, כה). אז האשה שהחי היה באמת בנה אמרה "תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ" (מלכים א' ג, כו) ואילו חברתה אמרה שיגזרו אותו ולא יהיה לאף אחת מהן. אז ציוה שלמה המלך לא להמית את הבן ולתת אותו לאשה שריחמה לפי שהיא אמו. וממעשה זה "רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹקִים בְּקִרְבּוֹ" (מלכים א' ג, כח) (עפ"י מלכים א' ג, טז-כח).

שתי הנשים הללו שבאו לפני שלמה היו שתי הנשים שב'קליפה' ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת כי תצא על הפסוק 'לא תבא אתנן'), כלומר רוחות ('שיר השירים רבה' א, י ד"ה אמר רבי יצחק, 'ילקוט שמעוני' ספר מלכים רמז קעה בשם רב ועיי"ש) שידות הנקראות לילי"ת ומחל"ת ('זכר דוד' מאמר ג פרק עב דף רלח ד"ה ומחסדו הטוב בשם הרב גלאנטי ב'קול בוכים', 'ילקוט חדש' ערך דוד אות פז בשם הרב גלאנטי, 'עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד השביעי סימן לה ד"ה ולדעתינו לא פליגי, 'נופת צופים' לר' בצלאל הדרשן דף לח ע"ב תחילת אות צד ד"ה 'פליאה אז' בשם הרב גלאנטי). ושתי הנקבות הללו יותר קשות לבוא לידי מיתוק מהזכרים, ולכן הן לא נכנעו בזמן שיהושע שלח מרגלים כפי שנכנעו אז רוחות הזכרים, אלא נכנעו רק בזמן שלמה המלך ('ספר הלקוטים' להאר"י ז"ל תהלים סימן סח ד"ה געת חית קנה, 'קול בוכים' לר' אברהם גלאנטי דף כט ע"ב ד"ה אחר ששמעה). וזה מה שנאמר אצל שלמה "אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת" (מלכים א' ג, טז) אך לא לפני כן ('ספר הלקוטים' להאר"י ז"ל ספר יהושע סימן ב ד"ה דע כי אלו). נשים אלו באו לפני שלמה המלך בדרך הכנעה ממש כשני בעלי דינים העומדים לפני הדיין (הרמ"ד וואלי ספר מלכים א' פרק ג על הפסוק 'אז תבאנה'), ואמרו לו "בִּי אֲדֹנִי" (מלכים א' ג, יז) לסימן שמקבלות ממשלתו ואדנותו עליהן (הרמ"ד וואלי ספר מלכים א' פרק ג על הפסוק 'ותאמר האשה') ונכנעות תחת ידו ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד השביעי סימן לה סוף ד"ה ולדעתינו לא פליגי, 'נופת צופים' לר' בצלאל הדרשן תחילת דף לט ע"א אות צד ד"ה 'פליאה אז'. ראה 'שער מאמרי רשב"י' להאר"י ז"ל סוף פרשת ויחי ד"ה עוד מצאתי במאמר).

שתי הרוחות הללו נקראות בשם "נָשִׁים זֹנוֹת" (מלכים א' ג, טז), משום שהן עוזבות את 'בעליהן' ובאות ונראות לאנשים אחרים בחלום הלילה לנאף עמהם ולטמא אותם בקרי ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד השביעי סימן לה ד"ה ולדעתינו לא פליגי, 'נופת צופים' לר' בצלאל הדרשן תחילת אות צד ד"ה פליאה אז). לכן הן אמרו "וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת" (מלכים א' ג, יח) ללמד שבעליהן הזכרים לא איתם כי כל מגמתן הוא לזנונים (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל ספר מלכים א' פרק ג על הפסוק 'אני והאשה'). ועוד הן נקראות "נָשִׁים זֹנוֹת" (מלכים א' ג, טז) משום שכל המופקרות בעולם יונקות מהן ('מגלה עמוקות – רנב אופנים' לר' נתן נטע שפירא אופן קלב, 'ילקוט ראובני' פרשת ואתחנן ד"ה 'בימי יהושע בן נון' בשם 'מגלה עמוקות'). ובנוסף לכך מתפקידן של אותן שתי נשים, רחמנא ליצלן, לעשוק ילדים מאמותיהם ('ילקוט חדש' ערך כשפים אות ס, 'ילקוט חדש' ערך דוד אות פח. וראה על לילי' בזוהר פרשת פנחס דף רלד ע"א ד"ה 'טחול פתח בוצינא קדישא'). כך שכל הילדים שמתו בעוונות הרבים בצאתם לאוויר העולם, נעשקו על ידן ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד השביעי סימן לה ד"ה ולדעתינו לא פליגי, 'נופת צופים' לר' בצלאל הדרשן תחילת דף לח ע"ב אות צד ד"ה 'פליאה אז' בשם הזוהר בהרבה מקומות). והן עושות זאת כי סוברות שטוב לאדם שלא נברא, ולכן טוב מותו מחייו ('נופת צופים' לר' בצלאל הדרשן תחילת דף לח ע"ב דף לט ע"ב אות צד ד"ה ונמצא).

וכשבאו אותן שתי נשים להישפט לפני שלמה, אז מפני יראתן כל אחת רצתה להגיד שהיא לא פעלה עוון לעשוק את נשמת הילד, אלא בשל חברתה היתה הרעה והיא זו שעשקה. לכן כל אחת טענה שבנה הוא החי ואילו הבן של חברתה הוא המת ('ילקוט חדש' לר' ישראל מבלזיץ ערך דוד אות פח. וראה 'עמודיה שבעה' עמוד השביעי סימן לה ד"ה והנה הנשים), שלמה המלך חזר על דבריהן "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (מלכים א' ג, כג), ואמר כן כדי להראות את ההכנעה הגדולה שנעשתה בימיו ('עמודיה שבעה' עמוד השביעי סימן לה ד"ה והנה הנשים, 'נופת צופים' לר' בצלאל הדרשן תחילת דף לט ע"ב אות צד ד"ה ונמצא) שלא היתה עד עתה ('נופת צופים' לר' בצלאל הדרשן תחילת דף לט ע"ב אות צד ד"ה ונמצא), בזה שהן לא הקשו עורפן, ואדרבא באו למשפט על החי, אף כי דרכן ההיפך 'שטוב מוות מחיים' ('נופת צופים' תחילת דף לט ע"ב אות צד ד"ה ונמצא). ותשובת שלמה המלך במשפט, היתה שימיתו את החי שנאמר "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי חָרֶב וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת" (מלכים א' ג, כד-כה) , ללמד שאין די בהתנצלותן שבנן הוא החי, שהרי סופן להמיתו, כי הן עושקות את הנשמות של הילדים והרי כאילו הוא כבר מת ('ילקוט חדש' ערך דוד אות פח).

במשפט עם שתי הנשים ראו על שלמה "כִּי חָכְמַת אֱלֹקִים בְּקִרְבּוֹ" (מלכים א' ג, כח), שהרי אפילו הרוחות מצד הנקבות היו משועבדות לו ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ בכרך שער רישא דזעיר אנפין דף קמב פרק לב ד"ה אתה החכם). וכיון שיחד עם הלילי"ת יש ארבע מאות ושמונים מחנות של מלאכי חבלה כגמטריא שמה 'לילי"ת' ('ילקוט ראובני' לר' ראובן בן האשקי בשלח טו, כ ד"ה 'ותקח מרים הנביאה' בשם פירוש 'יואל משה' על 'עשרה מאמרות', 'זכר דוד' מאמר ג פרק עב דף רלח ד"ה ומחסדו הטוב), לכן כנגדן הוצרך שלמה המלך לבנות את בית המקדש דווקא בשנת הארבע מאות ושמונים שנה לצאתם ממצרים, וכפי שנאמר "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַיהֹוָ"ה" (מלכים א' ו, א) ('מגלה עמוקות – רנב אופנים' אופן קלב, 'ילקוט חדש' ערך כשפים אות פז) ולימד בזה שעם בניית המקדש לא היה לכל מחנותיה שליטה ('ילקוט ראובני' בשלח טו, כ ד"ה 'ותקח מרים הנביאה' בשם פירוש 'יואל משה' על 'עשרה מאמרות'), וגם היא עצמה נכנעה שהרי מספר זה עולה גמטריא שמה ('צוארי שלל' להחיד"א הפטרת תרומה אות ב. וראה 'זרע ברך' על התורה לר' ברכיה ברך מהדורא בתרא פרשת שלח לך דף יא ע"ב ד"ה 'ומעתה נבא' שהאריך בענין הכנעת אותן נשים).

אשמדאי מלך השדים היה משועבד לשלמה המלך עד סיום בניית המקדש

שלמה המלך חיפש את תולעת השמיר על מנת לחצוב באמצעותה את אבני המקדש מבלי להשתמש בברזל, וכפי שהשתמש בה משה רבינו (גמ' גיטין דף סח ע"א) לכתוב על אבני האפוד את שמות בני ישראל מבלי להחסיר מהאבנים (רש"י על גמ' גיטין דף סח ע"א ד"ה לאבני האפוד). לכן שלמה המלך שלח את בניהו בן יהוידע למקומו של אשמדאי מלך השדים על מנת שילכוד אותו ויקשור אותו באמצעות שלשלאות שחקוק עליהן שמו המפורש של הקב"ה, ויביא אותו לפניו לברר היכן נמצאת תולעת השמיר (גמ' גיטין דף סח ע"א ועיי"ש אריכות המעשה). ובשעה שבניהו הניח עליו את השלשלאות היה אשמדאי שוכב בגוף של דמות אדם ממש, ואז על ידי נתינת השלשלאות בטל ממנו כוח השדים והוא לא היה יכול להפוך את גופו לדמות אחרת ונשאר בדמות אדם. בניהו השאיר בו קצת כוח, לכן הוא עדיין היה יכול להזיק. ואכן הוא הפיל בדרכו עץ דקל ובית אחד, על ידי חיכוכו בהם. בניהו בן יהוידע החזיק בידו את ראש השלשלאות, והעולם היו רואים את בניהו בן יהוידע מוליך אדם רגיל ולא ידעו שהוא אשמדאי מלך השדים ('בן יהוידע' מסכת גיטין דף סח ע"א ד"ה כי נקיט ליה ואתא).

שלמה המלך כבש את אשמדאי בשעת בניית בית המקדש ('מדרש תלפיות' ענף הכנעה ד"ה הבית בהבנותו), ועיכב אותו אצלו עד שסיים לבנות את המקדש (גמ' גיטין דף סח ע"ב), וגם ימים רבים אחרי כן ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ בכרך בהקדמת המחבר פרק יב ד"ה מעשה בשלמה המלך). ומסורת בידנו כי כל משך הזמן שהיה אשמדאי אצל שלמה המלך, הוא גילה לו סודות עמוקים וגם הרבה סגולות ורפואות ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק נט ד"ה 'ועכשיו שבאנו' בשם ספר תולדות אדם). אשמדאי מסר לשלמה המלך ספר של כשפים ובו היו כתובים אלף וארבע מאות וחמש מיני טומאות שנטמאים בהם בני אדם (זוהר פרשת אחרי מות דף עז ע"א ד"ה מלין אלין גלי שלמה). וכן היה כתוב בו שניתן לעשות כשפים גדולים וסתומים מעין כל, בגופם של הנחשים שנעשו מעצמותיו של בלעם (זוהר פרשת בלק דף קצד ע"ב ד"ה אשכחנא בספרא דאשמדאי). ועוד נכתב שם שמי שרוצה להעביר ממנו את 'רוח הטומאה' ולהכניע את הסטרא אחרא, צריך לקנות את מעשי המצוות שהוא עושה בכסף מלא, בכל מחיר שיבקשו ממנו, בין סכום קטן ובין סכום גדול. לפי שרוח הטומאה מזומנת תמיד על דבר שניתן חינם ללא תשלום, והיא שורה שם ומפתה את האנשים ומטה אותם מדרך הישר (זוהר פרשת תרומה דף קכח ע"א ד"ה 'ובספרא דחרשי' ועיי"ש. וראה עוד בזוהר פרשת ויקרא דף יט ע"א ד"ה 'ולחפיא ליה' וד"ה 'ובספרא דאנח אשמדאי' כמה אזהרות בענייני תשמיש מספרו של אשמדאי ואכמ"ל).

שלמה המלך ישב על כסא ה' שנאמר "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְהֹוָ"ה לְמֶלֶךְ" (דברי הימים א' כט, כג). וכמו שעל כסא ה' נאמר "לֹא יְגֻרְךָ רָע" (תהלים ה, ה) כי אין דבר רע שנוגע בו, כך נאמר גם על שלמה המלך "אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע" (מלכים א' ה, יח) ('שמות רבה' טו, כו), כי בימיו הסטרא אחרא וכל הכת שעמו היתה מוכנעת לו, שזה מעין עולם הבא ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א דרוש יד ד"ה ואם כן אפוא). שלמה המלך לא פחד אז מכל כוחות הטומאה כפי שמפחדים שאר בני אדם, אלא אדרבא הם היו מפחדים ממנו, וסרים למשמעו כאילו היו בני ביתו ממש. ועל זה אמר שלמה המלך "קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי" (קהלת ב, ז), "עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת" – הם כוחות הטומאה מצד הזכרים ומצד הנקבות ששלמה היה מושל בהם. "וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי" – נאמר בלשון יחיד, שהוא על אשמדאי מלך השדים אשר היה משועבד לשלמה המלך (הרמ"ד וואלי בביאורו על ספר קהלת פרק ב, ז).

שלמה המלך איבד בסוף ימיו את שלטונו על השדים והמזיקים

מכיון שבימיו של שלמה המלך היתה 'הלבנה במילואה', שלמה חשב שכך יהיה לעולם ובימיו יהיה תיקון העולם בשלמות – לכן עלה בדעתו להחזיר את הרע לטוב. אז הוא לקח כמה נשים נכריות (הרמ"ד וואלי ספר מלכים א' פרק ג על הפסוק 'ויתחתן שלמה את פרעה') בנות מלכים מכל האומות ('מראית העין' להחיד"א על גמ' סנהדרין דף כא ד"ה 'אני ארבה ולא אסור' בשם הרב גלאנטי), כדי להוציא את 'חיותן' ולכלותם ('מראית העין' להחיד"א על גמ' סנהדרין דף כא ד"ה 'אני ארבה ולא אסור') ולהחזירן אל הקדושה ('ספר הלקוטים' להאר"י ז"ל מלכים כ סימן יא ד"ה ויהי לו נשים, 'שער התפלה' לר' חיים טירר מצ'רנוביץ שער השמיני ד"ה ואפשר עבור הדבר הזה), כלומר להוציא את 'ניצוצי הקדושה' אשר ביד 'הקליפה', אל תחת כנפי השכינה ('מנחת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר שבט מוסר דף כה ע"ב סוף פרק יח ד"ה 'גם עם ההקדמה' עפ"י חכמי האמת). ועל ידי כן רצה גם להחליש את כוחן של האומות מלשלוט באלף שנה של העולם הזה, שנאמר "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה" (שיר השירים ח, יב) ('בן יהוידע' למחבר ה'בן איש חי' מסכת שבת דף נו ע"ב ד"ה נח לו לאותו צדיק). אבל שלמה המלך טעה לפי שעדיין לא הגיע הזמן למיתוּק 'הקליפות' ('קול בוכים' לר' אברהם גלאנטי דף נז ע"א טור א), ואי אפשר יהיה לתקן זאת עד שיבוא מלך המשיח. ולכן אמר שלמה המלך "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז, כג) ('ספר הלקוטים' להאר"י ז"ל מלכים כ סימן יא ד"ה ויהי לו נשים) כלומר שעוד רחוק הזמן לתיקון הדבר ('בן יהוידע' מסכת שבת דף נו ע"ב ד"ה הכניסה לו אלף).

שלמה המלך חשב שמה שאסרה התורה על המלך להרבות נשים כפי שנאמר "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דברים יז, יז) זה כאשר המלך עושה לתאוותו, אבל כיון שהוא היה עושה על מנת לברר חיוּתם ולכלותם, לכן מותר לו להרבות ולא יסור לבבו ('מראית העין' להחיד"א סנהדרין דף כא ד"ה אני ארבה ולא אסור). וכך אכן עשה שְהִרְבָּה נשים, ובין כל הנשים שלקח שלמה המלך לא נכנסו למיטתו רק שמונה עשרה נשים שמותרות לו מדין תורה ולא יותר ('חסד לאברהם' לזקנו של החיד"א מעין שביעי עין גדי נהר כו ד"ה 'ודע שמכל הנשים' ועיי"ש, 'מזמור לאסף' לר' ששון בן מרדכי שינדוך בחלק 'סדר קריאת שמע על המטה' דף קנה ע"א). שלמה המלך ניסה לעשות את התיקון גם בבת פרעה ('קול בוכים' לר' אברהם גלאנטי דף נז ע"א טור א) שהיתה 'קליפה' קשה בת של מלך ('עמק המלך' שער רישא דזעיר אנפין דף קמב פרק לד ד"ה ואתה החכם המעיין), על ידי שגיירה והכניסה לביתו כדי למתקה תחתיו. אך למעשה היא היתה בעוכריו ('קול בוכים' לר' אברהם גלאנטי דף נז ע"א טור א). וכן שאר הנשים שלקח לא היו נכנעות כראוי לעבודת המקום ולעבודתו של שלמה המלך ויצא לו קלקול מזה ('עמק המלך' שער רישא דזעיר אנפין דף קמב פרק לד ד"ה ואתה החכם המעיין). ועוד שלמה טעה שהביאן אל ביתו בכבוד יקר וגדולה במקום ללכת ולמתק את 'הקליפות' במקורן ('חומת אנך' להחיד"א פרשת כי תצא אות א בשם המקובלים). (וראה 'מנחת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר שבט מוסר דף כה ע"ב סוף פרק יח ד"ה 'גם עם ההקדמה' כי היות והמעשה עם הנשים היה נראה מגונה בעיני העולם, לכן שלמה המלך הפריד בגופו את חלק הרע מחלק הטוב, ורק חלק הרע הוא זה שהיה עם אותן נשים, כדי לתקן וּלְהַפֵּךְ את הרע לטוב. והיה זה כעין מה שעשתה אסתר המלכה, שהפרידה מעצמה חלק הרע והוא זה שהיה עם אחשורוש כפי רצונו עיי"ש. להרחבה בענין זה של אסתר ראה אחד ממאמרינו לפרשת זכור – 'סודותיה של מגילת אסתר').

יום אחד אמר אשמדאי לשלמה המלך, כי יגלה לו סוד אחד שהוא ענין גדול ונורא מאוד, אם יתיר אותו מהשלשלאות ויתן לו את טבעתו ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ בכרך בהקדמת המחבר פרק יב ד"ה מעשה בשלמה המלך). ושלמה המלך התפתה והתירו, וגם נתן לו את הטבעת (גמ' גיטין דף סח ע"ב עיי"ש כיצד התפתה) אשר שם המפורש היה חקוק עליה ('מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק ג סימן ט). ואז אשמדאי בלע את הטבעת וזרק את שלמה המלך מרחק של ארבע מאות פרסה (גמ' גיטין דף סח ע"ב). אחר כך אשמדאי התלבש בדמותו וצלמו של שלמה המלך וישב על כסאו במקומו (הרמ"ד וואלי בביאורו על קהלת הנקרא 'ספר ההנהגה' מהדורא קמא קהלת ז, כג. וראה 'מנחת אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרק רביעי דף ד ע"ב ד"ה 'גם אין קושיא' שכתב כי אשמדאי היה יכול להידמות לשלמה שהיה צדיק, מחמת שחטא בזה שמסר לו את חותמו אשר היה בו השם הקדוש. ועיי"ש עוד תירוצים בזה). וכך במשך שלושים ושש יום היה שלמה דחוי מהמלוכה ('מדרש אגור' (משנת אליעזר) פרק חמישי ד"ה בן אחד) והיה זה מחמת שעבר על צווי 'לא ירבה לו נשים' ('בן יהוידע' גמ' גיטין דף סח ע"ב ד"ה 'אותביה' ועיי"ש שבגלל זה נענש על ידי שד) ורק חכמתו עמדה לו אז כפי שאמר "אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי" (קהלת ב, ט) ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל מאמרים אות ל ד"ה 'אמרו רז"ל' מתוך כתב יד הנדפס בירושלים תשס"ח). וכשחזר אל הסנהדרין בירושלים ואמר להם שהוא שלמה המלך, הם בדקו וראו ש'המלך' היושב באותה העת על כסאו תובע את נשותיו להיות עמהן בזמן נדתן, ואף תובע את בת שבע אמו לעבירה, והבינו שזהו אכן אשמדאי מלך השדים והוא רק נראה בדמותו של שלמה המלך. לכן הם נתנו לשלמה שוב טבעת ושלשלאות שעליהן כתוב 'שם המפורש'. וכשראה אז אשמדאי את שלמה הוא ברח מפניו (גמ' גיטין דף סח ע"ב עיי"ש המעשה באריכות).

מאותה העת שלמה המלך היה מפחד מפני הרוחות ('שיר השירים רבה' ג, ז ד"ה תני עד שלא) וכן מפניו של אשמדאי מלך השדים (גמ' גיטין דף סח ע"א). לכן כדי לשומרו מפני המזיקים והטומאה ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל על שיר השירים ד"ה על משכבי וכו') הוא מינה שישים גיבורים מגיבורי ישראל והעמידן לשמור את מיטתו שנאמר "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל: כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת" (שיר השירים ג, ז-ח) ('שיר השירים רבה' ג, יד ד"ה תני עד שלא) ו"מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת" הכוונה גם ללילי"ת שפחד מפניה ('ילקוט ראובני' פרשת ויחי ד"ה סוד האספו). ואותם "שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים" הם שישים דפים שהיו סביב מיטתו אשר חקוקים בהם שישים אותיות של ברכת הכהנים ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק לו ד"ה 'ומצינו לשלמה המלך' מה'חסד לאברהם'). וכן הוא סוד ששים אותיות שיכולות להידבק ב'קריאת שמע' ויש להיזהר להפרידן ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת בראשית דף ה ע"ב טור א), וכן כנגד שש תיבות של פסוק ראשון בקריאת שמע שעולה במספר גדול שישים ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל על שיר השירים ד"ה על משכבי וכו'). שלמה המלך אשר חזר למלוכה, מָלַךְ על כל ישראל, אך שוב לא היה יושב על כסא ה' למלוך על העליונים ועל התחתונים, ולכן כבר לא שלט ('בן יהוידע' על גמ' גיטין דף סח ע"ב ד"ה חד אמר מלך הדיוט) ולא רדה בשדים, כפי שהיה לפני כן (עפ"י 'שיר השירים רבה' ג, ז ד"ה תני עד שלא). ה' יראנו נפלאות מתורתו, אמן.