פרשת שלח לך – סוד הַצֶּלֶם של האדם

המרגלים הניאו את לב ישראל בכך שסיפרו להם כי יושבי הארץ הם אנשים ענקים וחזקים שנאמר "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לב-לג). יהושע וכלב ענו ואמרו כי אין להם מה לחשוש מפני אותם עמי הארץ כי כבר "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" שנאמר "וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהֹוָ"ה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: אַךְ בַּיהֹוָ"ה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהֹוָ"ה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (במדבר יד, ז-ט).

ויש להבין, מה היתה כוונת יהושע וכלב באומרם לעם ישראל, שאין להם מה ליירא מפני יושבי הארץ היות ש'סר צלם' מעליהם?

צלם הוולד מגיע בשעת העיבור ונמצא מעל ראשו של האדם

טרם התחלת העיבור ('ליקוטי מהרצ"א' לר' צבי אלימלך מדינוב מחבר 'בני יששכר' פרשת תולדות אות מט ד"ה יונתן) שולח הקב"ה מלאך אחד הממונה על הנפשות ומביא נפש אחת, כדי שזו תיכנס בטיפה שעתידה להיות בניין גופה. ואז הקב"ה מצוה גם על מלאך הממונה על 'אוצר הצלמים' להוליך שם את אותה הנפש כדי שתבחר לה 'צלם' כרצונה – ארוך או קצר, שלם או בעל מום, חלש או גיבור, יפה או מכוער וכיוצא בזה (ראה גמ' ראש השנה דף יא ע"א ורש"י שם ד"ה לדעתן). ומראה הצלם שיינתן לה אז יהיה כפרצוף הוולד שעתיד להיוולד מהזיווג הזה (זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה 'ויברא אלקים את האדם'). אחר כך ה'נפש' הזאת מתלבשת ב'צלם' שבחרה, ויורדת לעולם השפל ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין רביעי נהר יא ד"ה דע 'כאשר האדם' וד"ה 'ואחר שבחרה') כשהם יחדיו (זוהר פרשת תזריע דף מג ע"א ד"ה 'כדין רוחא'). מטעם זה אמרו רבותינו שכל מעשי בראשית נבראו לדעתן (ראה גמ' ראש השנה דף יא ע"א ורש"י שם ד"ה לדעתן), כי כל נפש בוחרת את 'הצלם' שלה ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין רביעי נהר יא ד"ה והבחירה נתונה בידו).

התחלת ההתבוננות לזיווג עושה מיד פעולה למעלה, ואז הצלם יורד ('וימהר אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת ז אות מד) ומקדים להימצא בשעת הזיווג על מנת לקיים את הוולד שעתיד להיווצר. ועד שלא שולח ה' יתברך את הצלם, לא יכול הוולד להיברא שנאמר "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" (בראשית א, כז) (זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה 'ויברא אלקים את האדם' וד"ה 'והאי צלם'), כלומר בצלם הראוי לאותו האדם ('מקדש מלך' לר' שלום בוזאגלו על זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה ויברא אלקים). צלם זה ממתין באותה שעה למעלה מראשו של האדם ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה ראובן גי' גרון), ואז על פי צווי ה' (עפ"י זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה ויברא אלקים את האדם) הנפש פושטת מעליה את אותו הצלם שהתלבשה בו, ונכנסת ערומה לתוך מעי האישה. ואילו הצלם עולה על ראש המעוברת ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין רביעי נהר יא ד"ה דע 'כאשר האדם' וד"ה 'ואחר שבחרה'). ושם עומד וממתין שייצא הוולד לעולם (זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה ההוא צלם. וראה 'חסד לאברהם' מעין רביעי נהר יא ד"ה 'דע כאשר האדם' וד"ה 'ואחר שבחרה').

איש שיש לו רשות (זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה ויברא אלקים את האדם) וזכות אבות, יכול לראות את הצלם ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב אות א' מגורי האר"י ז"ל) הנמצא למעלה מראשו (זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה ויברא אלקים את האדם, 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה ראובן גי' גרון), באותה שעה שאשתו צריכה להתעבר ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב אות א' מגורי האר"י ז"ל), ויראה את מראהו כדוגמת העובר שעתיד להיוולד (זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה ויברא אלקים את האדם, 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת ויחי ד"ה ראובן גי' גרון). ואז בעת ההריון, על ידי הצלם הזה מתגדלים ומתמתחים אבריו של העובר במעי אמו לכאן ולכאן ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל על קהלת ד"ה ואלו הם אותם). והגוף מתגלם אז בבטן במשך אותם ארבעים יום של יצירת הוולד, ומצייר את ציור הצלם, ואין לגוף כוח לצייר ציור ל'עובר' בבטן אלא כפי ציור הצלם שלו ('אור החמה' על זוהר פרשת תזריע דף מג ע"א ד"ה 'ת"ח בשעתא גומר' מהרמ"ק), כך שרושם פרצופו של הוולד יהיה תמיד כפי החקוק ורשום בצלם (ביאור 'דמשק אליעזר' לר' אליעזר צבי ספרין מקאמרנא על זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב).

זולת הנשמה הנתונה בגוף האדם, הרי שהצלם הוא ענין בפני עצמו ('ליקוטי מהרצ"א' למחבר 'בני יששכר' פרשת תולדות אות מט ד"ה יונתן) המהווה ממוצע בין הגוף והנשמה ('עץ חיים' להאר"י ז"ל שער כו פרק א), ומחבר את שניהם יחדיו (ביאור 'יד יהודה' על 'מאמר חקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ד פרק יד אות ד), ודומה לשניהם ('עץ חיים' להאר"י ז"ל שער כו פרק א). ובאמצעותו של הצלם, הנשמה מתלבשת בגוף ('עץ חיים' להאר"י ז"ל שער כו פרק א), והצלם מצדו מקיים את הגוף הגס. וכל זה לפי שאי אפשר שיתחברו שני הפכים של הגוף והנשמה אלא על ידי אמצעי רוחני ('עבודת הקודש' לר' מאיר בן גבאי חלק א פרק יח ד"ה ולפיכך נעשה אדם בצלמנו), אשר מחבר את כל שלושת החלקים של ה'נפש' 'רוח' ו'נשמה' שבאדם אל הגוף החומרי, מכוח היותו שקול כשלושתם ('שם משמואל' לר' שמואל מסוכטשוב שנת תרע"א פרשת תזריע דף רט ד"ה 'ונראה דהנה' בשם אביו), וכולל רוחני וגשמי ('שם משמואל' פרשת אמור שנת תרע"ה דף שכב ד"ה 'ונראה דהנה' בשם אביו).

הצלם מלווה את האדם כל חייו ושומרו מפני המזיקים

באמצעות הצלם שהוא הלבוש לנשמה ('ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש שער האהבה פרק ה ד"ה עוד אפשר לפרש) אדם הולך בעולם הזה שנאמר "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ" (תהלים לט, ז) (זוהר פרשת תזריע דף מג ע"א ד"ה כדין רוחא נחת) ובו הוא מתרבה (זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה ההוא צלם אזדמן) ומתגדל כל ימיו עד שמגיע עתו ללכת אל בית עולמו ('לקוטי מהרצ"א' לר' צבי אלימלך מדינוב מחבר 'בני יששכר' פרשת תולדות אות מט ד"ה יונתן). וכיון שהצלם מקיים את האדם בעולם הזה כל ימי חייו (זוהר פרשת תזריע דף מג ע"א ד"ה כדין רוחא נחת) לכן הוא עיקר בריאתו של האדם, 'חלק אלוֹקַ ממעל' שהכליון לא שולט בו (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל ספר בראשית פרק א ד"ה 'ויברא אלקים את האדם בצלמו)'. ועליו אמרו רבותינו "חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם" (פרקי אבות ג, יד) ('ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש שער האהבה פרק ה ד"ה עוד אפשר לפרש) וכן אמרו "חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו) (פרקי אבות ג, יד). 

הצלם הוא מלבוש לנשמה השומר עליה מפני 'החיצונים' ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל על שיר השירים ד"ה נמצא כי הצלם) ומפני כוחות הטומאה, שלא יבואו באדם כל זמן שהוא קיים ('שם משמואל' לר' שמואל מסוכטשוב פרשת פינחס שנת תרע"ה דף שסח טור ב ד"ה והנה עוד בזוה"ק). ואי אפשר לאדם לילך בתוך המזיקים והשדים הנמצאים בכל מקום בעולם, אלא על ידי הצלם שהוא המלבוש האלוקי המלביש לנפש רוח ונשמה ('חסד לאברהם' מעין שני נהר נב ד"ה דע שהאדם). ועמו 

נעשה האדם פטרון ומושל גם על כל הבהמות והחיות ומתקיים בו "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" (בראשית ט, ב) כי הטביע ה' בלב הנבראים מורא מפני 'צלם אלקים' ('באר מים חיים' פרשת נח ד"ה 'או יאמר כי בצלם אלקים') שעל פניו של האדם ('אלשיך הקדוש' בראשית ט, א ד"ה אמנם לזה נשית לב). זה הטעם שכאשר ראובן רצה להציל את יוסף מידי שאר אחיו הוא הציע להשליכו לתוך בור אף שהיו בו נחשים ועקרבים (ראה רש"י בראשית לז, כד), כי ידע שהם לא יזיקו לו מחמת 'צלם אלקים' המתוקן אשר בו ('שתי ידות' על התורה לר' אברהם חזקוני פרשת וישב דף כה ע"ב טור א ד"ה 'ול"נ לפרש שראובן').

אמנם אדם יכול על ידי מעשיו להשחית את 'צלם אלקים' שעל פניו ('אלשיך הקדוש' ספר בראשית ו, ה ד"ה אחר אומרו) כך שלא יאיר בו ('שם משמואל' לר' שמואל בורשטיין מסוכטשוב פרשת בחוקותי שנת תרע"ה דף שעד ד"ה ואולך אתכם קוממיות), שנאמר "מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם" (ישעיה נב, יד) ('אלשיך הקדוש' בראשית ט, א ד"ה אמנם לזה נשית לב), וכפי שאמר ה' לקין לאחר שחטא ואיבד את צלם אלקים "וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ" (בראשית ד, ו) ('אלשיך הקדוש' ספר בראשית ד, ה ד"ה והנה היה ראוי). במצב זה גם החיות נעשות שולטות על האדם ('אלשיך הקדוש' בראשית ו, ה ד"ה אחר אומרו, 'וימהר אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת הצד"י דף קסד אות קמט) ויש להן רשות להזיקו ('שתי ידות' על התורה פרשת וישב דף כה ע"ב טור א ד"ה ול"נ לפרש שראובן). לכן נאמר "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ" (בראשית ט, ה), כלומר כיון שהאדם חטא במעשיו וקלקל והשחית את 'צלם אלקים', אז לא נבצר מהחיה לשלוט בו. לכן "אֶדְרְשֶׁנּוּ" ואתבע מהאדם עצמו את דמו, כי הוא גרם במעשיו שמיתתו תהיה על ידי ה"חַיָּה" ('אלשיך הקדוש' ספר בראשית ו, ה ד"ה אחר אומרו).

הצלם של האדם קדוש וצריך לשמור אותו בקדושתו וטהרתו

הדרת פניו של האדם היא מחמת הצלם ('ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש שער האהבה פרק ה ד"ה עוד אפשר לפרש) שמשפיע על זיו פניו וצורתו (עפ"י 'אמרי נועם' לר' מאיר מדז'יקוב פרשת בהעלותך ד"ה כי כתיב חכמת אדם). לכן אסור לאדם לכעוס, כי על ידי הכעס משתנה פניו שהם 'צלם אלקים' והוא נותן חלילה שליטה לסטרא אחרא ('מדרש אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת לך לך דף יז ע"ב ד"ה מאמר שם ויאמר אברהם). וכנגד 'צלם האלקים' שבאדם אמרו רבותינו כי "הסוטר לוֹעוֹ של ישראל כאילו סוטר לוֹעוֹ של שכינה" (ראה גמ' סנהדרין דף נח ע"ב בשם ר' חנינא) ('שם משמואל' פרשת בא שנת תרע"ד דף קלב ד"ה והנה). ועוד, זה הטעם שאין רשות לאדם לעשות רושם של שריטה וכתובת קעקע בגופו כפי שנאמר "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהֹוָ"ה" (בראשית יט, כח), כי האדם נברא כדוגמא של מעלה בצלם אלקים ובמעשים אלו הוא כאילו נוגע באיקונין של המלך ('מדרש אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת קדושים דף קכב ע"ב ד"ה ושרט לנפש לא תתנו) שהוא כביכול 'דמות של מעלה' (להרחבה על גנות מדת הכעס ראה אחד ממאמרינו לפרשת שמיני – 'פגם מדת הכעס').

זו גם הסיבה שנאסר לשפוך דמים כפי שנאמר "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו), כלומר שאם אדם חלילה רוצח אז הוא פוגם ב"צֶלֶם אֱלֹקִים" וממעט את הצלם והדמות ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ בהקדמה לספר דף מ ע"ב טור א ד"ה אבל אם נאמר), ואין זה ראוי להשחית להשמיד ולאבד צלם נכבד כמותו ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר ראשון פרק חמישי ד"ה נח מצא חן), והוא כמרים יד בדיוקנו של המלך ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ בראשית ט, ו ד"ה שופך דם האדם). ורמז לכך הוא 'הדיבר' הראשון בלוח הימני של לוחות הברית "אָנֹכִי יְהֹוָ"ה אֱלֹקֶיךָ" (שמות כ, ב) הנמצא כנגד הדיבר הראשון בלוח השמאלי של לוחות הברית "לֹא תִרְצַח" (שמות כ, יג), כי מי שרוצח אדם ממעט את הדמות שנעשית בצלם אלקים ('עיר מקלט' לר' דוד לידא על טעמי המצוות פרשת יתרו אות לד). וזה הטעם שלא נאסר לשחוט בעלי חיים, כי אין להם 'צלם אלקים' כמו לבני אדם ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ בראשית ט, ו ד"ה 'שופך דם האדם' ועיי"ש).

ואמרו רבותינו ש"כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (ראה גמ' בבא מציעא דף נח ע"ב). והטעם שהחמירו בהלבנת פנים ואמרו שהוא כמו רצח אף שהאדם לא הוציא נפש ממש ('אלשיך הקדוש' בראשית ט, ו ד"ה ולא עוד), כי כאשר אדם מלבין פני חברו, הולך לו סוֹמק הפנים ובא חיוורון מחמת הבושה, ונשפך דמו בתוכו ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער התשובה פרק עשרים ושלושה ד"ה המלבין פני חברו). ונמצא בזה שכמו אצל רוצח, גם הוא פוגם ('אלשיך הקדוש' בראשית ט, ו ד"ה ולא עוד) 'בצלם אלקים' שעל פני האדם ('דעת חכמה' שער התשובה פרק עשרים ושלושה ד"ה המלבין פני חברו). לכן כל אחד ילבש חרדה לא לזלזל בחברו, כי הוא עשוי ב'צלם אלקים' והרי הוא כמזלזל כלפי מעלה. וכן אם הוא שונא את חברו הרי הוא כשונא את 'צלם אלקים' שבו. ודברים אלו עומדים ברומו של עולם, על שיצר הקב"ה את האדם בצלמו ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש יא לשבת כלה ד"ה 'הדרן למה שפירשו' וד"ה 'ומי שיש לו לב' ועיי"ש).

לישראל יש צלם קדוש ולגוי צלם טמא ואין לערבב ביניהם

הצלם שהוא הלבוש הרוחני של האדם, קיים אצל עם ישראל וגם אצל הגויים ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין שני נהר נב) אלא שהצלם של ישראל הוא קדוש (זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה אבל ישראל קדישין, זוהר פרשת ויחי דף רכ ע"א ד"ה תא חזי מה בין ישראל, 'ילקוט ראובני בראשית א, כז ד"ה 'בשעתא דזיווגא אשתכח' בשם ספרו של שלמה המלך) ובא ממקום קדוש, ואילו הצלם של הגויים הוא מ'מינים הרעים' (זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה אבל ישראל קדישין), מצד הטומאה (זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה אבל ישראל קדישין, זוהר פרשת ויחי דף רכ ע"א ד"ה תא חזי מה בין ישראל לעמין, 'ילקוט ראובני' לר' אברהם ראובן כהן סופר בראשית א, כז ד"ה 'בשעתא דזיווגא אשתכח' בשם ספרו של שלמה המלך) הנמצאת בתוכם. לכן צריך כל איש ישראלי להיזהר מאוד לא לערבב את הצלם הקדוש שלו עם הצלם הטמא של הגוי (זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה אבל ישראל קדישין. וראה 'גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק ג' דרוש נא לנשואין דף צה ע"ב ד"ה 'סדין עשתה ותמכור' שכתב כי ה'צלם' שייך דווקא לבני האדם, אבל לא ל'שדים' ול'רוחות'. וגם המלאכים היות שאין להם גוף, הרי שגם אין להם 'צלם' עיי"ש).

מטעם זה אסור לאיש ישראל להתייחד עם גויה אף על פי שהיא לא מתעברת ממנו, כי על ידי מעשה זה גורם לערב את צלמו הקדוש עם הצלם הטמא שלה. ואם חלילה הגויה גם התעברה ממנו אזי עירב ממש את נשמתו בנשמתה ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה 'ועל דא לא לבעי' מהרמ"ק). אמנם אם קודם לכן הגויה תתגייר כדת, אז כבר באותה שעה שהתגיירה, הצלם הטמא שהיה אצלה מצד הטומאה והעבודה זרה שב למקומו, ונחה עליה רוח ה' ניצוץ מנשמת אב המון, והיא מקבלת 'צלם אלקים' קדוש ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה יד). וכן הוא אצל כל הגרים, הואיל והם יצאו מן הטומאה ובאו לקדושת ישראל, אזי בזה פשטו את 'עור הטומאה' מעליהם ולבשו 'עור טהרה' ושב צלמם להיות 'צלם אלקים' ככל ישראל (ספר 'הקנה' בפרק 'ענין יראת המקום' ד"ה א"ל הואיל ויצא מטומאתו).

לכן יזהר ישראל לא להסתפר אצל גוי ('דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שינדוך בחלק ליום שישי ד"ה עוד אמרו אמר) שתערו היא 'חרב טמאה' ואין להעבירו על ראש שהוא קודש ('יפה ללב' לר' יצחק פאלאג'י חלק ג סימן קנו אות א לפי מנהג המקובלים). וכל המסתפר על ידי גוי הרי הוא מערב את צלם ישראל הקדוש ('הגהות מהרח"ו' על זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב אות א, 'קרני אור' לר' אלכסנדר זיסקינד מחבר 'יסוד ושורש העבודה' על זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה 'לאתערבא' בשם האר"י ז"ל, 'סגולות ישראל' בחלק 'השמטות והוספות' למערכת ג' אות ג ערך גילוח בשם כתבי האר"י ז"ל) שהוא מצד שם 'אלקים' ('דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שינדוך בחלק ליום שישי ד"ה עוד אמרו אמר) עם צלם הגוי הטמא ('הגהות מהרח"ו' על זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב אות א, 'קרני אור' לר' אלכסנדר זיסקינד על זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה 'לאתערבא' בשם האר"י ז"ל, 'סגולות ישראל' בחלק 'השמטות והוספות' למערכת ג' אות ג ערך גילוח בשם כתבי האר"י ז"ל) שהוא מצד 'אלהים אחרים'. ורמז לכך בפסוק "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי" (תהלים נ, טז), שנאמר דווקא שֵם "אֱלֹהִים" בענין התספורת, בכדי להזהיר שלא לערב 'צלם אלקים' שעל ישראל עם הצלם של גוי ('דבר בעתו' בחלק ליום שישי ד"ה עוד אמרו אמר).

ובמקום שאין סַפָּר ישראלי אלא רק גוי, כמו שהיה אצל מרדכי היהודי שלא היה סַפָּר אחר לבד מהמן הרשע, כי אסתר החביאה את כל בעלי אומנויות התספורת (ראה גמ' מגילה דף טז ע"א) על מנת שרק המן יספר את מרדכי ('סגולות ישראל' בחלק 'השמטות והוספות' למערכת ג' אות ג ערך גילוח), אזי האדם יכוון בשעת תגלחת הראש ('סגולות ישראל' בחלק 'השמטות והוספות' למערכת ג' אות ג ערך 'גילוח' בשם כתבי האר"י ז"ל) את שם 'אלהים' בריבוע כך: א – אל – אלה – אלהי – אלהי¬ם ('דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שינדוך בחלק ליום שישי ד"ה עוד אמרו אמר, 'סגולות ישראל' בחלק 'השמטות והוספות' למערכת ג' אות ג ערך גילוח בשם כתבי האר"י ז"ל), ויאמר את הפסוק "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כז) ויכוון בשני שמות 'אלהים' שבפסוק כשהם בריבוע ('סגולות ישראל' בחלק 'השמטות והוספות' למערכת ג' אות ג ערך גילוח בשם כתבי האר"י ז"ל). וכן יכוון שלא יתערב הצלם שלו בצלם הגוי ('דבר בעתו' בחלק ליום שישי ד"ה עוד אמרו אמר) – ובזה לא ימיש מעליו ומעל פניו 'צלם אלקים' ('סגולות ישראל' בחלק 'השמטות והוספות' למערכת ג' אות ג ערך גילוח בשם כתבי האר"י ז"ל).

לפי הצלם בליל 'הושענא רבא' יודע האדם אם יחיה אותה שנה

דינו של כל אדם נגזר ביום ראש השנה ונחתם לאחר עשרה ימים ביום הכיפורים. ואז מיום הכפורים ועד ליום הושענא רבא נמסרים הפתקים של הגזירות בידי השלוחים, על מנת לפעול את הדין והמשפט על ידם. ואף על פי שנמסרים אז הפתקים בידם, לא ניתן להם רשות לפעול את המשפט והעונש הכתוב בפתקים עד שיגיע יום שמיני עצרת, כדי לתת עוד זמן לחוטאים לשוב בתשובה ביום האחרון שבו מקיימים את מצוות הלולב והסוכה, הוא יום הושענא רבא. אם החוטאים שבים אז בתשובה, יקרעו את גזר דינם ויחזרו לקחת את הפתקים מהשלוחים, אחרת אין להם מאז ואילך עוד תקנה בתשובה ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי חג הסוכות דרוש ו ד"ה והוא דרוש ליל הו"ר).

ובכדי להורות לאדם שאכן נגזרה עליו ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי חג הסוכות דרוש ו, 'לקוטי הש"ס' לגורי האר"י ז"ל בחלק על מסכת אבות ד"ה 'שוב יום אחד לפני מיתתך' מהאר"י ז"ל) מיתה באותה השנה (רמב"ן במדבר יד, ט ד"ה אבל יתכן שירמז), וכך לעוררו לחזור בתשובה ('אור החמה' פרשת ויחי דף כ ע"א ד"ה 'תשובה בעיא לאסתלקא' מהרמ"ק), עשה הקב"ה ש'הצלם' שהוא גם צל צלו של האדם ('חסד לאברהם' מעין רביעי נהר יא ד"ה ואחר שבחרה לה), מסתלק ממנו בליל הושענא רבא (זוהר פרשת תרומה דף קמב ע"א ד"ה בליליא בתראה, 'שער הכוונות' דרושי חג הסוכות דרוש ו, 'לקוטי הש"ס' לגורי האר"י ז"ל בחלק על מסכת אבות ד"ה 'שוב יום אחד לפני מיתתך' מהאר"י ז"ל) תכף אחר חצות ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי חג הסוכות דרוש ו ד"ה והוא דרוש ליל הו"ר, 'דרך חכמה' לר' יהודה ליב פוחוביצ'ר נתיב רביעי אות יז ד"ה 'ודע ולהבין הדבר מהו' מהאר"י ז"ל), וזה על ידי ממונה אחד שיורד עם אלפי ורבבות מלאכים, ונוטל את הצל הזה של כל אחד ואחד מאותם אלו שנגזר עליהם מיתה (זוהר פרשת תרומה דף קמב ע"ב ד"ה וחד ממנא סרכא).

לכן כשאדם מביט בצלו בליל היום האחרון של חג הסוכות ורואה אותו שלם, זה סימן שלא נגזרה עליו מיתה בראש השנה ('השמטות הזוהר' חלק א סימן כד דף רנז ע"ב ד"ה ותא חזי הכי אוליפנא). ורמז לכך בפסוק "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ" (תהלים לט, ז), שהתיבה "אַךְ" בגמטריא עשרים ואחד כנגד 'יום הושענא רבא' שחל כ"א ימים בתוך חודש תשרי. והכוונה לרמוז שהאדם יוכל לראות אז האם יש לו "צֶלֶם" והוא "יִתְהַלֶּךְ אִישׁ" במשך אותה השנה, כי כל זמן שיש לאדם 'צלם אלקים' הוא מתהלך בעולם הזה ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן על התהלים מזמור לט, ז). ולכן סמוך לפני הפסוק זה נאמר "כָּל אָדָם נִצָּב סֶלָה" (תהלים לט, ו) לומר שאם צלם האדם נראה ב'הושענא רבא' בשיעור קומתו מראשו ועד רגליו כשהוא מהלך כדרך, אז בוודאי הגמור שהוא "נִצָּב סֶלָה" כל אותה השנה ('וישכם אברהם' לר' אברהם פאלאג'י פרק לט דף קנו על הפסוק 'אך בצלם התהלך איש'). אך אם חלילה רואה האדם כי הצל שלו הסתלק ממנו באותו הלילה, זה סימן שיעבור עליו כוס של מיתה. וכן אפילו אם צלמו רק נראה גרוע, גם אז יעברו עליו חולאים וחלישות גדולה (זוהר פרשת ויחי דף רכ ע"א ד"ה וכדין צולמין אתעברו).

ולזה כיוונו יהושע וכלב כאשר אמרו לישראל "וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהֹוָ"ה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (במדבר יד, ט), וכוונתם לרמוז למה שנודע כי בליל הושענא רבא לא יהיה צל לראש האדם אשר ימות באותה שנה ('פירושי רבינו אפרים' פרשת שלח לך על הפסוק 'סר צלם', ספר 'ציוני' פרשת שלח לך על הפסוק 'סר צלם מעליהם' ד"ה אמנם יתכן), ונרמז בתיבות "צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" שעולות בגמטריא 'שנה' (פירוש 'הרוקח על התורה' פרשת שלח לך פרק יד, ט ד"ה לחמנו הם). והם רצו לומר כי כבר נגזרה מיתה על עמי הארץ שחיו בארץ ישראל ('פירושי רבינו אפרים' פרשת שלח לך על הפסוק 'סר צלם', ספר 'ציוני' פרשת שלח לך על הפסוק 'סר צלם מעליהם' ד"ה אמנם יתכן), היות והם לא ראו את צל צוואריהם ביום הושענא רבא שהרי "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" ('פענח רזא' לר' יצחק בן יהודה הלוי פרשת שלח לך ד"ה סר צלם). ומכל מקום, אין הצל של הגויים כמו של ישראל, כי הצל של הגויים בטומאה ואילו של ישראל בקדושה ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ בכרך שער א פרק ארבעים ושלשה ד"ה ואלו הג' שמות יחד, 'ילקוט ראובני' לר' ראובן בן האשקי פרשת שלח לך יד, ט ד"ה 'כמו שיש צל בקדושה' בשם 'עמק המלך').

ובני האדם היו נוהגים בעבר לצאת ולראות את הצל שלהם לאורה של הלבנה הזורחת לאחר חצות לילה של ליל הושענא רבא ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי חג הסוכות דרוש ו ד"ה 'והוא דרוש ליל הו"ר'), בשעה שהלבנה מתוקנת ומאירה (זוהר פרשת ויחי דף רכ ע"א ד"ה ואי ידוי פגימו) ואין שום ענן בשמים ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי על זוהר פרשת ויחי דף כ ע"א ד"ה 'וגופיה לא מסאב' מר' אברהם גלאנטי). והיו יוצאים כשהם כרוכים בסדין למקום אור הלבנה, ושם פושטים מעליהם את הסדין ונשארים ערומים. אז היו פושטים אבריהם ואצבעותיהם לאור הלבנה, ואם היו מוצאים אותם שלמים, טוב הוא. ואם היה חסר צל ראשם זה סימן על נפשם, ואם חסר צל ידיהם הימניות זה סימן על בניהם, ובידיהם השמאליות זה סימן על בנותיהם. ולא היו מסתכלים על צל האדם ממש כי העומד לאור הלבנה אי אפשר שלא יהיה לו צל, אלא על הצל של הצל הנקרא 'בָּבוּאָה דְּבָבוּאָה' ('כף החיים' לר' יעקב חיים סופר חלק אורח חיים סימן תרסד אות יט). והיה מעשה באדם אחד שהסתכל לאור הלבנה בליל הושענא רבא, וראה שאין לו צל. ואז הוא מיד התפלל ובכה ושב בתשובה ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי חג הסוכות דרוש ו ד"ה 'והוא דרוש ליל הו"ר' מספר רקנאטי) עד שניחם ה' על הרעה, וכבר באותו הלילה ('רקנאטי' על התורה פרשת שלח לך ד"ה סר צלם) חזר לו 'הצלם' למקומו, והוא ראה את צלו ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי חג הסוכות דרוש ו ד"ה 'והוא דרוש ליל הו"ר' מספר רקנאטי) וניצל מרעתו ('רקנאטי' על התורה פרשת שלח לך ד"ה סר צלם).

בדיקת הצל בהושענא רבא היתה כאשר כוכב לבנה היה שולט באותו הלילה (ספר 'ציוני' לר' מנחם ציוני פרשת שלח לך ד"ה 'הג"ה שמעתי ממקובלים' בשם המקובלים) ובשעה מיוחדת שהוא משמש בה ('כף החיים' לר' יעקב חיים סופר חלק אורח חיים סימן תרסד אות יט) שהיא שעה שהיתה ידועה להם בעבר. וגם היה צריך להיות הצל של האדם כמדתו של האדם ממש ולא ארוך ממנו שאז אין כוח באותו הצל. ואין אתנו היום היודע עד מה ('אור החמה' על זוהר פרשת ויחי דף כ ע"א ד"ה 'כד נהרא סיהרא' מהרמ"ק). לכן ראוי שלא לנהוג היום את בדיקת ראיית הצל אל מול הלבנה בליל הושענא רבא ('רוח חיים' לר' חיים פאלאג'י חלק אורח חיים סימן תרסד בשם האבודרהם), כי רבים לא מבינים את הענין הזה על בוריו, וטוב יותר להיות תמים ולא לחקור את העתידות (הרמ"א על שו"ע סימן תרסד סעיף א) (וראה עוד פרטים על צורות הצל הנראה בלילה הזה בזוהר פרשת ויחי דף רכ ע"א ד"ה ובספרי קדמאי וד"ה ואי ידוי פגימו, 'אור החמה' על זוהר פרשת ויחי דף כ ע"א ד"ה 'וגופיה לא מסאב' מהרא"ג, 'אור החמה' על זוהר פרשת תזריע דף מג ע"א ד"ה 'ובספרא דחרשין' מהרמ"ק, ספר 'ציוני' פרשת שלח לך ד"ה 'צפיחית בדבש' ואכמ"ל בזה).

הצלם מסתלק מהאדם שלושים יום לפני פטירתו מהעולם 

לאחר יום הושענא רבא חוזר הצלם שהסתלק מהאדם באותו הלילה, כי בלעדיו הוא לא יכול להתקיים שנאמר "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ" (תהלים לט, ז) ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי חג הסוכות דרוש ו, 'לקוטי הש"ס' לגורי האר"י ז"ל מסכת אבות ד"ה 'שוב יום אחד לפני מיתתך' מהאר"י ז"ל). ואז באותה השנה שלושים יום לפני פטירתו שוב יסתלק ממנו הצלם (זוהר פרשת ויחי דף ריז ע"ב ד"ה 'תנא כל אינון' וראה שם מעשה בזה עם ר' יצחק, 'שער הכוונות' דורשי חג הסוכות דרוש ו, 'לקוטי הש"ס' לגורי האר"י ז"ל מסכת אבות ד"ה 'שוב יום אחד לפני מיתתך' מהאר"י ז"ל, 'אור החמה' על זוהר פרשת ויחי דף כ ע"א ד"ה 'תשובה בעיא לאסתלקא' מהרמ"ק) הנקרא "בָּבוּאָה דְּבָבוּאָה" ('דרך חכמה' לר' יהודה ליב פוחוביצ'ר נתיב הרביעי אות יז ד"ה ודע להבין הדבר מהו, 'גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק ג' דרוש נא לנשואין דף צה ע"ב ד"ה 'סדין עשתה ותמכור'), אך הפעם לגמרי. ומאז חיוּת האדם תלך ותתמעט מיום ליום, עד יום מותו ('שער הכוונות' דרושי חג הסוכות דרוש ו, 'לקוטי הש"ס' לגורי האר"י ז"ל מסכת אבות ד"ה 'שוב יום אחד לפני מיתתך' מהאר"י ז"ל). וזהו שנאמר "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים" (שיר השירים ב, יז, שיר השירים ד, ו), "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם" – כלומר קודם שיגיע זמנו של האדם לצאת העולם, אזי כבר "וְנָסוּ הַצְּלָלִים" – שצלם האדם כבר הועבר ממנו, ושב לפני ריבונו (זוהר פרשת ויקרא דף יג ע"ב ד"ה אמר רבי יוסי).

כל זמן שצלם האדם לא מסתלק ממנו הוא מתהלך בעולם הזה ורוחו קיימת. ואם עובר ממנו הצלם, גם הוא עובר מן העולם שנאמר "כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ" (איוב ח, ט) (זוהר פרשת ויחי דף ריז סוף ע"ב ד"ה 'דהא כרוזא'). ידיעת הסתלקות הצלם שלושים יום קודם הפטירה משוללת מבני האדם, אך הצדיקים מרגישים ויודעים את הדבר הרוחני הזה ('אור החיים הקדוש' בראשית מז, כט ד"ה ויקרבו ימי) ועל ידי כן יודעים את מיתתם ('מעשה רוקח' לר' אלעזר רוקח פרשת חקת דף לד ע"ב טור א ד"ה ויבאו כל העדה), ויכולים להבחין על עצמם בחוסר צִלָּם לא רק לאור הלבנה אלא אף על הכותל בשעת תפילתם (עפ"י מעשה עם ר' יצחק בזוהר פרשת ויחי דף ריז ע"ב ד"ה 'אמר ליה מנין לך' עיי"ש). וזה הטעם שנאמר על חזקיהו "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר" (ישעיה לח, לב) שרצה לראות אם נסתלק צלמו ממנו ('ולא עוד אלא' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' על ירושלמי מסכת סנהדרין דף כב ע"א ד"ה 'ובדרך דרוש' בשם 'לב אריה'). וענין זה נרמז בפסוק "הִנֵּה עֵין יְהֹוָ"ה אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ: לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם" (תהלים לג, יח-יט), כלומר שה' נותן לצדיקים לראות את צִלָּם בכותל וליידע אם סר צִלָּם, כדי שיחזרו בתשובה ויתפללו ועל ידי כן "לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם" ('לב אריה' לר' יהודה אריה ליב בן האשקי פרשת תולדות אות יט ד"ה ולפי זה נראה לי).

כך היה עם יעקב אבינו שידע והבחין כי העבירו ממנו את הצלם שלו, ומחמת כן קרא לבנו יוסף והשביע אותו על קבורתו שנאמר "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (בראשית מז, כט) ('אור החיים הקדוש' בראשית מז, כט ד"ה ויקרבו ימי). וכן היה עם משה רבינו, לכן הוא בעצמו כתב בדמע את התיבות "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהֹוָ"ה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהֹוָ"ה" (דברים לד, ה), כי ראה שהסתלק הצלם שלו והרי כאילו הוא כבר כמת ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת זאת הברכה סימן לד וימת שם משה, 'אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף קד ע"ב ד"ה 'כד נפיק בההוא' ממחבר הגליון). וכן אמר שמואל הנביא לשאול המלך כאשר העלה אותו באוֹב "וַיהֹוָ"ה סָר מֵעָלֶיךָ" (שמואל א' כח, טז) כשכוונתו לצלם שסר ממנו. ואכן מיד למחרת שאול נהרג במלחמה (ספר 'ציוני' לר' מנחם ציוני פרשת שלח לך על הפסוק 'סר צלם מעליהם' ד"ה אמנם יתכן). 

גם על הרשעים יכולים הצדיקים להתבונן ולהבחין אם סר צלם ועומדים הם למות תוך כמה ימים, כפי שנרמז בפסוק "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תהלים לז, י), כלומר שעל ידי התבוננות הצדיקים על מקומו של הרשע שסר צלו, הם יודעים כי "עוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע" היות שהוא יֹאבד "וְאֵינֶנּוּ" בעולם ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב בן האשקי פרשת תולדות אות יט ד"ה ולפי זה נראה לי). וכמו שנאמר אצל המרגלים "וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהֹוָ"ה" (במדבר לב, ט), "נָתַן לָהֶם" – בלשון עבר, לפי שה' יתברך כבר הסיר את הצלם מעל עמי הארץ ותשש כוחם וכאילו ישראל הלכו להילחם עם אנשים הנוטים למות, לכן נאמר שהארץ כבר ניתנה בידיהם (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל פרשת מטות על הפסוק 'ויראו את הארץ ויניאו').

וזה נרמז גם במה שנאמר על אלימלך בעלה של נעמי "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב" (רות א, א) שהלך לו הצלם. לכן תכף בבואו ל"שְׂדֵי מוֹאָב" הוא מת, שנאמר "וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם: וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי" (רות א, ב-ג) ('משיב נפש' לר' יואל סירקיס מחבר הב"ח על הטור דף ח ע"א טור ב ד"ה ועי"ל שבא הכתוב). וכן זה מה שאמרו יהושע וכלב לעם ישראל על אותם עמי הארץ הענקים והחזקים שראו בעת הליכתם לרגל בארץ ישראל "אַךְ בַּיהֹוָ"ה אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהֹוָ"ה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (במדבר יד, ט), אמרו "לַחְמֵנוּ הֵם" כשכוונתם כי עם ישראל יוכלו לנצח אותם בלי שום טרחה והם מזומנים בידם כמו 'לחם אפוי' שאין בו שום טורח, שהרי כבר "סָר צִלָּם" ('לב אריה' פרשת שלח לך אות יט ד"ה ועל זה תשובת כלב) לגמרי, היות שהם נמצאים בתוך שלושים יום שלפני המוות ומוכנים למיתה ('מגלה צפונות' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' חלק ג פרשת שלח לך ד"ה 'אך ראוי לדקדק' עם תיקון לפי 'שער הכוונות' דרושי חג הסוכות דרוש ו).

היות שמסתלק מהאדם 'צלם אלקים', אז הוא נשאר במדרגת 'בהמה' ולכן יש למלאך המוות שליטה בו ('יד מצרים' על הגדה של פסח לר' יצחק איזיק חבר דף סו ד"ה והמדרגה הזאת). ובשעת פטירתו של האדם, יוצאת ממנו נשמתו ומתלבשת שוב בצלם שלו ('אור החמה' על זוהר פרשת תזריע דף מג ע"א ד"ה 'ובספרא דחרשין' מהרמ"ק), שהוא גם לבוש נשמות הצדיקים בגן עדן התחתון ('שיח יצחק' לר' יצחק חבר אייזיק דרוש לשבת תשובה דף קיז ע"ב ד"ה אות א' ד"ה בפ' יום הכפורים), והנשמה הולכת עם 'הצלם' אל ביתה ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר ראשון פרק שלש עשרה) בעולם הבא (ר' משה דוד וואלי על ספר בראשית פרק א ד"ה 'ויברא אלקים את האדם בצלמו'). ואם הנשמה חייבת, אז היא מקבלת באמצעות 'הצלם' עונש על מעשיה בגיהנום ('נשמת חיים' מאמר שלישי פרק אחד עשר ד"ה ואם תשאל קורא). ועוד, באמצעות 'הצלם' מתראות הנשמות של בני האדם אשר מתו, אל בני האדם החיים בארץ. וגם על ידי 'הצלם' הרוחות מספרות ומדברות זו עם זו לאחר מיתתן ('נשמת חיים' מאמר שלישי פרק אחד עשר ד"ה ואם תשאל קורא, 'נשמת חיים' מאמר ראשון פרק שלש עשרה), כי 'הצלם' הוא חלק אלוה ממעל המתקיים לעולם (הרמ"ד וואלי בראשית פרק א ד"ה ויברא אלקים את האדם בצלמו), "בָּרוּךְ יְהֹוָ"ה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (תהלים פט, נג).