מעגל החיים

א. המנהג שפני הכלה מכוסים בבגד שאינו שקוף ממש, אלא באופן שהיא רואה ואינה נראית:

ב. לא נהגו שהחתן עם שושביניו הולכים לכסות פני הכלה:

ג. יש להקפיד מאד שלא יכנסו כלל נשים אצל הגברים גם בזמן החופה. והיה מחניך קדוש:

ד. הקניין עושים בשעת קריאת הכתובה לפני תיבת “וקנינו”:

ה. מנהגינו לעשות הייחוד, מיד לאחר שבע ברכות, דלא כמנהג הספרדים:

ו. אין מנהגינו שהחתן אוחז את הכלה בידו ומוליכה לחדר הייחוד, ואדרבה נחשב זה אצלינו לגנאי ופריצות:

***

מנהג גרוע נתפשט בזמנינו, לומר את השירה לפלח הרמון תוך כדי שהכלה באה לחופה. ובאופן זה מתפרשים הדברים האמורים בשירה זו, כמכוונים אליה חלילה. תצילינה אזניים משמוע. ואין הכוונה אלא על השכינה, שמחבר השירה הקדוש, משתוקק ונכסף אליה, באמרוֹ לבבי ולבבה באהבה נקשרו, אני ארבה מוהר תנו לי העלמה, וכדומה. על כן צריך לבטל זאת, ולהנהיג מחדש לומר אז את השירה בוא לשלום חתן וכו’ גם שְׂמח בכלה וכו’, וכדלקמן. או את השירה יא מחיגה. ואת השירה לפלח הרמון אפשר לומר בזמן אחר. 

קודם הברכות, בזמן שהחתן והכלה באים, יאמר המשורר פיוט זה: 

בּוֹא לְשָׁלוֹם חָתָן ג"פ

בּוֹא בְּמַעגַּל* צֶדֶק

הוֹד כְּכוֹכַב שַׁחַק

לֵך בְּשִׁיר וּתהִלָּה

גַּם שְׂמַח בַּכַּלָּה

יִיטְבָה לִבֶּךָ

יַעֲנוּ אַשׁרֶיךָ

בֵּיתְךָ יִבָּנֶה

קִנְּמָן עִם קָנֶה

גַּם וְתִראֶה קוֹמָה

אוֹר כְּאוֹר הַחַמָּה

צוּר תְּהַלֵּל לִשׁמוֹ

אָז תְּהֶא כִּשׁלֹמֹה

וּשׁמְעָה בֶן יוֹסֵף

אוֹהֲבָך רֹאשׁ וָסוֹף וּשׂמְחָה בַּמַּתָּן: 

אִישׁ מְחַזֵּק בֶּדֶק

נִין מְכֻנֶּה אֵיתָן:

קוּם קְדַם בִּסגֻלָּה

בּוֹא לְגַן הַבִּיתָן:

בֵּין בְּנֵי עַמֶּךָ

שׁוֹמְרֵי מִשׁמַרתָּן:

תִּשׁאֲלָה תֵּיעָנֶה

מָר דְּרוֹר מִקטַרתָּן:

לַמְּנוֹרָה דּוֹמָה

אֵשׁ סְבִיב מַחנוֹתָן:

יַראֲךָ אֶת נָעמוֹ

אוֹ כְּאָחִיו נָתָן:

הוּא רְאוֹתָך כּוֹסֵף

אוֹמְרִים שִׁירָתָן: 

מביאים כוס יין, והרב המקדש פותח ואומר

כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, וּבשֵׁם יְיָ אֶקרָא: הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסדּוֹ:

סַברֵי מָרָנַן: והשומעים עונים לְחַיֵי:

בָּרוּך אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְרִי הַגָּפֶן:

בָּרוּך אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצוֹתָיו, וְהִבדִּילָנוּ מִן הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת, וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין. בָּרוּך אַתָּה יְיָ, מְקַדֵּשׁ יִשׂרָאֵל:

ושותים מן הכוס, המברך, החתן והעדים. ואח”כ מקדש החתן את הכלה ואומר לה

הֲרֵי אַתּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ, כְּדָת מֹשֶׁה וְיִשׂרָאֵל:

וכשמסיים, נותן הטבעת על אצבע (הסמוכה לאגודל) הכלה בידה הימנית.

ממלאים כוס (יין - מיץ ענבים) פעם שניה, ואומר החתן (בקירוי)

מְקֻדֶּשֶׁת לִי וּמאוֹרֶסֶת לִי, אֲנָא חַתנָא, פלוני בַּר פלוני, וְאַנתִּי כַּלְּתָא בְּתוּלְתָא (או גְּרוּשְׁתָא או אַרמַלתָּא או חֲלוּצְתָא או יְבָמְתָא)פלונית בַּת פלוני. בְּחַמרָא דִּבכָסָא הָדֵין, דְּבֵיהּ תֵּיעֲלִין, לִרשׁוּתִי לְדִּידִּי, כְּדָת מֹשֶׁה וְיִשׂרָאֵל:

[פירושו, מקודשת לי ומאורסת לי, אני החתן פלוני בן פלוני, וְאַתְּ הכלה הבתולה (גרושה, אלמנה, חלוצה, יבמה) פלונית בת פלוני, ביין שבכוס הזה, שבו תיכנסי לרשותי לעצמי, כדת משה וישראל]:

ומוסר הכוס ביד הכלה, ושותָה כולו או מקצתו.

החתן מתעטף בטלית חדשה ומברך שהחיינו, ויכלול בכוונתו גם את מצות הקידושין וכן בגדים וכלים חדשים שקנה.

בָּרוּך אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמָן הַזֶּה:

הרב קורא את הכתובה. וכשמסיים, פותח ואומרים עמו כל הקהל פזמון זה על סדר אלפא ביתא, לפחות עד אות יו״ד:

אָהוּב מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

בָּרוּך מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

גִּבּוֹר מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

דָּגוּל מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

הָדוּר מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

וַתִּיק מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

זַכַּאי מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

חַנּוּן מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

טָהוֹר מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

יָחִיד מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

כַּבִּיר מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

לוֹבֵשׁ מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

מֶלֶך מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

נוֹרָא מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

סוֹמֵך מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

עוֹזֵר מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

פּוֹדֶה מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

צַדִּיק מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

קָדוֹש מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

רַחוּם מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

שַׁדַּי מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

תּוֹמֵך מֵהַר הַמּוֹר, נָתַן לִי מוֹרָשָׁה:

ומסיימים

מוֹרָשָׁה נָחַלתִּי, וְקִבַּלתִּי בִּקדֻשָּׁה:

בִּקדֻשָּׁה שָׁמַעתִּי, כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה:

אִשָּׁה טוֹבַת מַראֶה, מְאוֹרָסָה מְקֻדָּשָׁה:

הַלְלוּ־יָהּ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסדּוֹ:

בסיום הפזמון נותן החתן ביד הכלה הכתובה בפני עדים, ואומר לה תחילה (בקירוי)

סַבִי שְׁטָר כְּתֻבְּתִיכִי, וְכָל מַאי דְּחַזֵי לִיכִי כְּתִיב בְּגַוַּהּ, דִּבהוֹן תֵּיעֲלִין, לִרשׁוּתִי לְדִּידִּי, כְּדָת מֹשֶׁה וְיִשׂרָאֵל:

[פירושו. קחי שטר כתובתך, וכל מה שמגיע לך כתוב בתוכה, שבהם תיכנסי לרשותי לעצמי, כדת משה וישראל]:

וממלאים כוס יין פעם שלישית, ואומר הרב

כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, וּבשֵׁם יְיָ אֶקרָא: הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסדּוֹ:

סַברֵי מָרָנַן: והשומעים עונים לְחַיֵי:

בָּרוּך אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְרִי הַגָּפֶן:

[בָּרוּך אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, בּוֹרֵא (עֲצֵי) (עִשׂבֵּי) (מִינֵי) בְשָׂמִים:]

בָּרוּך אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכבוֹדוֹ:

בָּרוּך אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם:

בָּרוּך אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת־הָאָדָם בְּצַלמוֹ, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבנִיתוֹ, וְהִתקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּניָן עֲדֵי עַד. בָּרוּך אַתָּה יְיָ, יוֹצֵר הָאָדָם:

שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה, בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמחָה. בָּרוּך אַתָּה יְיָ, מְשַׂמֵּח צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ:

שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמַּחֲךָ יְצִירְךָ מִקֶּדֶם בְּגַן עֵדֶן. בָּרוּך אַתָּה יְיָ, מְשַׂמֵּח חָתָן וְכַלָּה:

בָּרוּך אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמחָה, חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה וְרִנָּה, אַהֲבָה אַחוָה שָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, יִשָּׁמַע מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחוּצוֹת יְרוּשָׁלִָם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצהֲלוֹת חֻפּוֹת חֲתָנִים מִמִּשׁתֶּה , וּנעָרִים מִנְּגִינָתָם: בָּרוּך אַתָּה יְיָ, מְשַׂמֵּח חָתָן עִם הַכַּלָּה:

וממשיך לומר הנוסח דלקמן על הכוס, ואין בזה משום הפסק כמו שפסק מהרי”ץ, מטעם שהם מעניין הברכה:

הַא מַכשְׁטָא, הַא מַצלְחָא. מֵימְרָא דִּשׁמַיָּא יְשַׁוֵּי תַּקַּנתָּא בְּאוֹרחָא הָדָא. הַצלָחָה וְסִימַנָא מְעַלְּיָא בְּאוֹרחָא הָדָא. יִרבּוּ שְׂמָחוֹת בְּיִשׂרָאֵל כַּיּוֹם הַזֶּה. יִהיוּ שָׂשִׂים וּשׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב. אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בִּמהֵרָה יָבוֹא אֵלֵינוּ וִישַׂמְּחֵנוּ. יִשׂמַח חָתָן בַּכַּלָּה, וְכַלָּה תִּשׂמַח בֶּחָתָן. יִפרוּ וְיִרבּוּ גַּם שְׁנֵיהֶם. אָב הָרַחֲמָן יַצלִיַח לֶחָתָן הַזֶּה וְלַכַּלָּה הַזֹּאת וְיִטַּע שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם. וְאִמרוּ אָמֵן:

כְּלַל הַבְּרָכוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה וּבַמִּקרָא וּבַמִּשׁנָה וּבַגְּמַרָא וּבַהֲלָכוֹת וּבָאַגָּדוֹת, יִתקַיְּמוּן בָּך וּבזַרעָך וּבזֶרַע זַרעָך עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְכָל רִבּוֹתַי הַמְּסֻבִּין כָּאן וְכָל יִשׂרָאֵל. כֻּלָּם יִה¿יוּ בִּכלַל בְּרָכוֹת אֵלּוּ. כֵּן תְּהֵי רַעֲוָא מִן שְׁמַיָּא וְאִמרוּ אָמֵן:

ושותים מן הכוס, המברך, החתן והכלה.

אח”כ נותן אבי החתן (או הרב מסדר הקידושין) אפר בראש החתן במקום הנחת תפלין, ואומר

לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָת≈ת לָה∆ם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר:

ואח”כ אומר החתן (בקירוי)

אִם אֶשׁכָּחֵך יְֽרוּשָׁלִָם תִּשׁכַּח יְמִינִי: תִּדבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַƒם עַל רֹאשׁ שִׂמחָתִי:

ושובר את הכוס (אם רצונו בכך, ולפי מנהגינו אין צורך). ואומרים כל הקהל

וְהַלְלוּ־יָהּ מְאֹד מְאֹד יִתבָּרְכוּ יַלדֵי טַה¿רָה. נְבִיאִים  וַחֲסִידִים יֵצְאוּ מִזֹּאת הַנַּעֲרָה. כְּמָרדֳּכַי וְאֶסתֵּר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: וְהַלְלוּ־יָהּ.

המנהג שמתעטף אבי הבן בטלית מצוייצת, וטוב שגם הסנדק יתעטף. ומברך

בָּרוּך אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית:

מכינים כסא נאה לכבוד אליהו זכור לטוב לימין הסנדק. וכיון שצריך להזמינו בפה,

אומר אבי הבן תחילה

זֶה כִּסֵּא לְאֵלִיָּהוּ זָכוּר לְטוֹב.

והקהל חוזרים ואומרים

זֶה כִּסֵּא לְאֵלִיָּהוּ זָכוּר לְטוֹב.

ומכניס את התינוק לימול [כשהוא מקושט בבגדים נאים], ופותח ואומר ההלל דלקמן, וכן הקהל עמו

וְהַלְלוּ־יָהּ בָּרוּך אֲשֶׁר כְּבוֹדוֹ מָלֵא עוֹלָם. וּמִכָּל עַיִן נֶעלָם. בָּרָא מַלאָך וְגַלגַּל וְאוֹפָן וּבאָדָם הָשׁלָם. וַיבָרְכֵם לֵאמֹר פְּרוּ וּרבוּ וּרדוּ בָּעוֹלָם. יוֹדוּךָ עַמִּים, אֱלֹהִים. יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם. וְהַלְלוּ־יָהּ:

(במילה הנעשית בחודש ניסן יאמרו, והללויה דם פסח ודם מילה ציוני, ומצות ומרורים האכילני , ומארץ מצרים הוציאני, דרשתי את י"י וענני ומכל מגורותי הצילני, והללויה).

וממשיכים ואומרים כולם

אַשׁרֵי תִּֽבְחַר וּתקָרֵב יִשׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ. נִשׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ:

המל את בן חבירו מברך

בָּרוּך אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה: (אמן) וחותך

המל בעצמו את בנו מברך

בָּרוּך אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִמּוֹל אֶת הַבֵּן: (אמן) וחותך

ונותן הערלה לתוך כלי שיש בו עפר וכן מוצץ בפיו (ולא דרך שפורפרת) לשם, וקודם המציצה פורע.

בעוד שהמוהל מתעסק בפריעה, מברך אבי הבן

בָּרוּך אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכנִיסוֹ בִּברִיתוֹ שֶׁלְּ־אַברָהָם אָבִינוּ:

ועונים הקהל

אָמֵן. כְּשֵׁם שֶׁהִכנַסתּוֹ לַבְּרִית, כָּך תַּכנִיסֵהוּ לַתּוֹרָה וְלַמִּצוֹת וְלַחֻפָּה וּלמַעֲשִׂים טוֹבִים:

ואחר כך מברך אבי הבן

בָּרוּך אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמָן הַזֶּה: (אמן)

ואז קורא לו שם בנוסח זה בּוֹא בַבְּרִית (פלוני).

והקהל חוזרים ואומרים בּוֹא בַבְּרִית (פלוני).

מביאים כוס יין למוהל או לגדול שבקהל לברך כדלקמן. ומנהגינו לברך גם על הבשמים (אחרי ברכת היין). ויש לחלקם לקהל קודם הברכות, כדי שלא יסיחו דעתם מלשמוע הברכות.

ופותח המוהל (וירחץ ידיו קודם) או הגדול שבקהל בקול נעים ואומר

כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, וּבשֵׁם יְיָ אֶקרָא: הוֹדוּ לַֽיְיָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסדּוֹ:

סַברֵי מָרָנַן: והקהל עונים לְחַיֵי:

בָּרוּך אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְרִי הַגָּפֶן: (אמן)

בָּרוּך אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, בּוֹרֵא (עֲצֵי) (עִשׂבֵּי) (מִינֵי) בְשָׂמִים: (אמן)

בָּרוּך אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם. אֲשֶׁר קִדַּשׁ יָדִיד מִבֶּטֶן, וְחוֹק בִּשׁאֵרוֹ שָׂם, וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ. עַל כֵּן, בִּשׂכַר זֹאת, אֵל חַי, חֶלקֵנוּ, צוּרֵנוּ, צִוָּה בְּצַוָּאַת קְדוֹשִׁים לְהַצִּיל יְדִידוּת שְׁאֵרֵנוּ מִשַּׁחַת, לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר שָׂם בִּבשָׂרֵנוּ. בָּרוּך אַתָּה יְיָ כּוֹרֵת הַבְּרִית: (אמן)

ועדיין אינו שותה ואף לא טועם, אלא אומר תחילה בקשת רחמים לנימול על הכוס

תִּשׁתְּלַח אָסוּתָא דְּחַיֵי וּדרַחֲמֵי מִן קֳדָם מֵימְרָא דִּשׁמַיָּא, לְמִפרַק לְשֵׁיזָבָא וּלאַסָּאָה לְיָנוֹקָא הָדֵין דְּאִמְּהִיל לְקִבלַן, דְּאִתקְרִי שְׁמֵיהּ פלוני בַּר פלוני. יַסֵּי יָתֵיהּ מָרֵי שְׁמַיָּא וִירַחֵם עֲלֵיהּ, וְיִתַּסֵּי כְּמָא דְּאִתַּסִּיאוּ מֵי מָרָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה, וּכמַיָּא דִּירִיחוֹ עַל יְדֵי אֱלִישָׁע. וּתהֵי קִצָּא לְעָקְתֵיהּ לְרַחָמָא עֲלוֹהִי. וְתִקרַב וְתֵיתֵי אָסוּתֵיהּ, אָסוּ שַׁלמָא קָרִיבָא. בַּעֲגַלָא וּבִזמָן קָרִיב וְאִמרוּ אָמֵן: (אמן)

וכן אומר בקשת רחמים לאם הנימול

תִּשׁתְּלַח אָסוּתָא דְּחַיֵי וּדרַחֲמֵי מִן קֳדָם מֵימְרָא דִּשׁמַיָּא, לְמִפרַק לְשֵׁיזָבָא וּלאַסָּאָה לְאִמֵּיהּ דְּיָנוֹקָא הָדֵין, דְּהִיא צְרִיכָא אָסוּ בְּיִשׂרָאֵל. יַסֵּי יָתַהּ מָרֵי שְׁמַיָּא וִירַחֵים עֲלַהּ, וְתִתַּסֵּי כְּמָא דְּאִתַּסִּיאוּ מֵי מָרָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה, וּכמַיָּא דִּירִיחוֹ עַל יְדֵי אֱלִישָׁע. וּתהֵי קִצָּא לְעָקְתַהּ לְרַחָמָא עֲלַהּ. וְתִקרַב וְתֵיתֵי אָסוּתַהּ, אָסוּ שַׁלמָא קָרִיבָא. לְחַיִּים וּלשָׁלוֹם וְאִמרוּ אָמֵן: (אמן)

וממשיך לומר

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, קַיֵּם אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה לְאָבִיו וּלאִמּוֹ. וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְיִשׂרָאֵל פלוני. יִשׂמַח הָאִישׁ בְּיוֹצְאֵי חֲלָצָיו. וְתָגֵל הָאִשָּׁה בִּפרִי בִטנָהּ. כָּאָמוּר, יִשׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדתֶּךָ: וְנֶאֱמָר, וָאֶעֱבֹר עָלַיִך וָאֶראֵך מִתבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִך. וָאֹֽמַר לָך בְּדָמַיִך חֲיִי (באמרוֹ זאת, יתן באצבעו מן היין בפיו של־נימול), וָאֹֽמַר לָך בְּדָמַיִך חֲיִי: וְנֶאֱמָר, זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ. דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַברָהָם. וּשׁבוּעָתוֹ לְיִשׂחָק: וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק. לְיִשׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: הוֹדוּ לַֽיהוָה כִּי טוֹב. כִּי לְעוֹלָם חַסדּוֹ: פלוני הַקָּטָן, אֱלֹהִים יְגַדְּלֵהוּ. כְּשֵׁם שֶׁנִּכנָס לַבְּרִית, כָּך יִכָּנֵס לַתּוֹרָה וְלַמִּצוֹת וְלַחֻפָּה וּלמַעֲשִׂים טוֹבִים, וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְאִמרוּ אָמֵן: (אמן)

ומריק מעט יין מהכוס לכוס אחר, ומשגרו לאם הנימול שתשתה, ואחר כך שותה הוא מהכוס (ודי בטעימה כל שהוא) ונותן לסנדק ולעומדים שם לשתות משום חיבוב מצוה.

יש נוהגים לומר הלל לתינוק

וְהַלְלוּ־יָהּ הַיֶּלֶד הַנִּמּוֹל הַזֶּה יְבָרְכֵהוּ אֵל רָם. וְיִתבָּרֵך כְּבִרכַת מֹשֶׁה בֶּן עַמרָם. וּכבִרכַת מִי שֶׁנִּגלָה עָלָיו בְּפַדַּן אֲרָם. וְהַלְלוּ־יָהּ:

ואומרים הקהל

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת. אַשׁרֵי כָּל יְרֵא יְיָ. הַהֹלֵך בִּדרָכָיו: יְגִיַע כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל. אַשׁרֶיךָ וְטוֹב לָך: אֶשׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרכְּתֵי בֵיתֶךָ. בָּנֶיךָ כִּשׁתִלֵי זֵיתִים, סָבִיב לְשֻׁלחָנֶךָ: הִנֵּה כִּי כֵן יְבֹרַך גָּבֶר, יְרֵא יְיָ: יְבָרֶכךָ יְיָ מִצִּיּוֹן. וּראֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וּראֵה בָנִים לְבָנֶיךָ. שָׁלוֹם עַל יִשׂרָאֵל:

ומסיימים ואומרים (ויש מהשאמי שאינם אומרים ר' חנניא וגו' רק קדיש יהא שלמא)

רִבִּי חֲנַניָא בֶּן עֲקַשׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשׂרָאֵל, לְפִיכָּך הִרבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצוֹת, שֶׁנֶּאֱמָר, יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדקוֹ, יַגדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:

ואחד מהקהל אומר קדיש דרבנן

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (אמן) דַּעֲתִיד לְחַדָּתָא עָלְמָא וּלְאַחָאָה מִיתַיָּא. וּלְמִפְרַק חַיַיָּא. וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא יְרוּשְׁלַם. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא קַדִּישָׁא. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מִן אַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא דִּי שְׁמֵיהּ לְאַתְרֵיהּ. בְּהַדְרֵיהּ בְּזִיוֵיהּ וּבִיקָרֵיהּ. וְיִמְלוֹךְ מַלְכוּתֵיהּ וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵיהּ וִיקָרֵב (וי"ג וְיַבַּע) מְשִׁיחֵיהּ וְיִפְרוֹק עַמֵּיהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּיהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמָן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן) ומיד אומרים הציבור והש"צ עמהם: יְהֶא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא: יִתְבָּרַךְ: (אמן). וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַדַּר וְיִתְהַלַּל וְיִתְנַשֵּׂא, שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (אמן) לְעֵילָא לְעֵילָא מִכָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא וְתֻשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן)

עַל יִשְׂרָאֵל, וְעַל רַבָּנַן, וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַּלְמִידֵיהוֹן, דְּעָסְקִין בְּאוֹרָיְתָא (קַדִּישְׁתָא) דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לְהוֹן וְלַנָא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם אֲבוּנָא דְּבִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן)

יְהֶא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, וְסִיַּעְתָּא וּפוּרְקָנָא וּרְוַחָא וְחִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי עֲלֵיכוֹן וַעֲלַנָא וְעַל כָּל קְהָלְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן)

מכאן אומרים הציבור והשליח ציבור יחד:

עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְרַחֲמָיו וַחֲסָדָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וִינַחֲמֵנוּ בְצִיּוֹן וְיִבְנֶה בְרַחֲמָיו אֶת יְרוּשָׁלָיִם בְּחַיֵּינוּ וּבְיָמֵינוּ בְּקָרוֹב אָמֵן וְאָמֵן:

אחרי כן נוהגים לאכול סעודה, ולכל הפחות יסעדו עשרה אנשים אם אפשר.

נוהגים קודם הסעודה [ויש נוהגים אחרי הסעודה וברהמ"ז] לאכול מיני קטניות ופירות ומשקאות ואומרים אז שירות ותושבחות.

המנהג שדורש הרב בדברי תורה מעין המאורע.

יש נוהגים לומר לפני ברכת המזון מזמור למנצח על השמינית וגו' (תהלים י"ב)

יש נוהגים שהקרובים והידידים באים להתארח בבית היולדת, מהשבת השנייה שאחרי הלידה, במשך ארבע שבתות, וזה הן בלידת בן הן בלידת בת. ויש נוהגים לבוא רק שבת אחת, וכשנולדה בת אינם באים כלל.

ומוסר התינוק ליד הכהן ומברך

בָּרוּך אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִפְדּוֹת אֶת הַבֵּן: (אמן)

וכשפודה עצמו חותם לִפְדּוֹת הַבְּכוֹר:

בָּרוּך אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמָן הַזֶּה: (אמן)

ותכף ימסור הכסף ליד הכהן

ואז יענהו הכהן ויאמר

ונהגו שהכהן או גדול שבציבור מברך על היין והבשמים

סַברֵי מָרָנַן: והשומעים עונים לְחַיֵי:

[בָּרוּך אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, בּוֹרֵא (עֲצֵי) (עִשׂבֵּי) (מִינֵי) בְשָׂמִים:]

וכן נהגו לעשות אח"כ סעודת מצוה

ואינו אומר בבהמ"ז שהשמחה במעונו (וכן בסעודת המילה).

מנהגינו לעשות כל הסדר דלהלן גם כשקוברים את המת בלילה, בלא שום שינוי.

העומד בשעת יציאת הנשמה, וכן הקרובים החייבים בקריעה כשנודע להם על מיתתו (שאז היא "שעת חימום"), מברכים קודם הקריעה.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, דַּיָּן הָאֱמֶת:

וקורעים טפח (8 ס"מ) לרוחב הבגד מלפניו.

על אביו ועל אמו קורע בצד שמאל, עד שיגלה מקום הלב. והקריעה תהא ביד, ולא בכלי. [ויכול לחתוך בשפת הבגד בכלי, וימשיך את הקריעה בידו], הנשים קורעות כדין הגברים, בצִנעא, ומחזירות את הקרע ע"י סיכת בטחון וכדומה. אם לא קרעו הקרובים בשעת יציאת נשמה או כשנודע להם, יש לקרוע בשעה שמביאים את המת לביתו, ואין להשהות הקריעה עד לבית הקברות. אם עשו הקריעה מיושב, צריך לחזור ולקרוע מעומד, אך לא יחזרו על הברכה:

מנהגינו שהאבל קורע גם בחוה"מ. ואחר הקבורה צריך להחליף את הבגד. ובמוצאי החג בתחילת האבילות ילבש את הבגד שקרע.

צידוק הדין מנהגינו לומר אפילו בימים שאין אומרים בהם תחנון. וגם בחוה"מ, בחנוכה, בפורים, בר"ח, וביום ששי אחר חצות היום. והוא הדין לשבע ההקפות. וכן מנהגינו שמספידים בהם לתלמיד־חכם בפניו, דהיינו כל עוד שלא נקבר.

אין שואלים בשלום אדם משעת הלויה עד לאחר הקבורה ורבים נוהגים לומר במקום שלום עליכם, תִּנָּצֵל מִכָּל צָרָה. וחבירו משיב, מִכָּל צָרָה תִּנָּצֵל. ומנהגינו שאין מסתירים ומכסים את הציציות, רק אסור שיגררו על גבי הקברים:

***

לאחר שעשו למת טהרה, מביאים אותו לביתו. ובזמן שממתינים להוצאת המטה, הרב או חשוב מהקהל מתחיל להצדיק את הדין כדלקמן, וכולם אומרים עמו:

הַצּוּר, תָּמִים פָּעֳלוֹ. כִּי כָל דְּרָכָיו, מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל. צַדִּיק וְיָשָׁר, הוּא:

אָהוּב הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. בָּרוּךְ הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. גִּבּוֹר הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. וּגְזֵירוֹתָיו, גְּזֵירוֹת אֱמֶת. וְכָל מַעֲשֵׂהוּ, בֶּאֱמֶת. לָכֵן יַעֲנוּ, זֶרַע הָאֱמֶת. פֶּה אֶחָד וְיֹאמְרוּ, בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת: הַצּוּר, תָּמִים פָּעֳלוֹ. כִּי כָל דְּרָכָיו, מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל. צַדִּיק וְיָשָׁר, הוּא:

דַּיָּן הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. הָדוּר הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. וָעֵד הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. וּגְזֵירוֹתָיו, גְּזֵירוֹת אֱמֶת. וְכָל מַעֲשֵׂהוּ, בֶּאֱמֶת. לָכֵן יַעֲנוּ, זֶרַע הָאֱמֶת. פֶּה אֶחָד וְיֹאמְרוּ, בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת: הַצּוּר, תָּמִים פָּעֳלוֹ. כִּי כָל דְּרָכָיו, מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל. צַדִּיק וְיָשָׁר, הוּא:

זַכַּאי הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. חַי וְקַיָּם הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. טָהוֹר הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. וּגְזֵירוֹתָיו, גְּזֵירוֹת אֱמֶת. וְכָל מַעֲשֵׂהוּ, בֶּאֱמֶת. לָכֵן יַעֲנוּ, זֶרַע הָאֱמֶת. פֶּה אֶחָד וְיֹאמְרוּ, בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת: הַצּוּר, תָּמִים פָּעֳלוֹ. כִּי כָל דְּרָכָיו, מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל. צַדִּיק וְיָשָׁר, הוּא:

יָחִיד הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. כּוֹבֵשׁ עֲו‍ֹנוֹת הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. לוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. וּגְזֵירוֹתָיו, גְּזֵירוֹת אֱמֶת. וְכָל מַעֲשֵׂהוּ, בֶּאֱמֶת. לָכֵן יַעֲנוּ, זֶרַע הָאֱמֶת. פֶּה אֶחָד וְיֹאמְרוּ, בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת: הַצּוּר, תָּמִים פָּעֳלוֹ. כִּי כָל דְּרָכָיו, מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל. צַדִּיק וְיָשָׁר, הוּא:

מֵמִית וּמְחַיֶּה הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. נוֹרָא הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. סוֹלֵחַ עֲו‍ֹנוֹת הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. וּגְזֵירוֹתָיו, גְּזֵירוֹת אֱמֶת. וְכָל מַעֲשֵׂהוּ, בֶּאֱמֶת. לָכֵן יַעֲנוּ, זֶרַע הָאֱמֶת. פֶּה אֶחָד וְיֹאמְרוּ, בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת: הַצּוּר, תָּמִים פָּעֳלוֹ. כִּי כָל דְּרָכָיו, מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל. צַדִּיק וְיָשָׁר, הוּא:

עוֹנֶה הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. פּוֹדֶה הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. צַדִּיק הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. וּגְזֵירוֹתָיו, גְּזֵירוֹת אֱמֶת. וְכָל מַעֲשֵׂהוּ, בֶּאֱמֶת. לָכֵן יַעֲנוּ, זֶרַע הָאֱמֶת. פֶּה אֶחָד וְיֹאמְרוּ, בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת: הַצּוּר, תָּמִים פָּעֳלוֹ. כִּי כָל דְּרָכָיו, מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל. צַדִּיק וְיָשָׁר, הוּא:

קַיָּם הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. רַחוּם הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. וּגְזֵירוֹתָיו, גְּזֵירוֹת אֱמֶת. וְכָל מַעֲשֵׂהוּ, בֶּאֱמֶת. לָכֵן יַעֲנוּ, זֶרַע הָאֱמֶת. פֶּה אֶחָד וְיֹאמְרוּ, בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת: הַצּוּר, תָּמִים פָּעֳלוֹ. כִּי כָל דְּרָכָיו, מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל. צַדִּיק וְיָשָׁר, הוּא:

תַּקִּיף הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. תּוֹמֵךְ הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. תָּמִים הוּא יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁדִּינוֹ דִּין אֱמֶת. וּגְזֵירוֹתָיו, גְּזֵירוֹת אֱמֶת. וְכָל מַעֲשֵׂהוּ, בֶּאֱמֶת. לָכֵן יַעֲנוּ, זֶרַע הָאֱמֶת. פֶּה אֶחָד וְיֹאמְרוּ, בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת: הַצּוּר, תָּמִים פָּעֳלוֹ. כִּי כָל דְּרָכָיו, מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל. צַדִּיק וְיָשָׁר, הוּא:

עד כאן

ואם נשאר עוד פנאי אומרים

אָהוּב הוּא יְיָ אֱלֹהִים, וְצֶדֶק מִפְעָלוֹ. בָּרוּךְ הוּא יְיָ אֱלֹהִים, וְצֶדֶק מִפְעָלוֹ. גִּבּוֹר הוּא יְיָ אֱלֹהִים, וְצֶדֶק מִפְעָלוֹ. גְּזֵירַת מָוֶת עַל הַכֹּל גָּזַר, וְהַכֹּל חַיָּיבִים לְהוֹדוֹת לוֹ. לָכֵן יַעֲנוּ כָּל הַקָּהָל כֻּלּוֹ. פֶּה אֶחָד וְיֹאמְרוּ, הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ: הַצּוּר, תָּמִים פָּעֳלוֹ. כִּי כָל דְּרָכָיו, מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל. צַדִּיק וְיָשָׁר, הוּא:

וחוזרים שוב על צידוק הדין. אלא שבמקום לומר אָהוּב. בָּרוּךְ. גִּבּוֹר. אומרים:

דַּיָּן. הָדוּר. וָעֵד. וכו' וכן בכל פעם ג' אותיות.

זַכַּאי. חַי וְקַיָּם. טָהוֹר. וכו'

יָחִיד. כּוֹבֵשׁ עֲו‍ֹנוֹת. לוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת. וכו'

מֵמִית וּמְחַיֶּה. נוֹרָא. סוֹלֵחַ עֲו‍ֹנוֹת. וכו'

עוֹנֶה. פּוֹדֶה. צַדִּיק. וכו'

קַיָּם רַחוּם. שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק. וכו'

תַּקִּיף. תּוֹמֵךְ. תָּמִים. וכו'

נַצְדִּיק דִּין אָהוּב, אֲשֶׁר דָּר בִּזְבוּלוֹ. נַצְדִּיק דִּין בָּרוּךְ, אֲשֶׁר דָּר בִּזְבוּלוֹ. נַצְדִּיק דִּין גִּבּוֹר, אֲשֶׁר דָּר בִּזְבוּלוֹ. שֶׁאָמַר, וְהָיָה הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וּמַה יַּעֲשֶׂה אָדָם, וּמָוֶת מוּכָן לוֹ. וְהִנֵּה הַקֶּבֶר, אִוָּה לְמוֹשָׁב לוֹ. לָכֵן דּוֹם לַייָ, וְהִתְחוֹלֵל לוֹ. וְתֶן הַפִּקָּדוֹן, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ. עַד בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: הַצּוּר, תָּמִים פָּעֳלוֹ. כִּי כָל דְּרָכָיו, מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל. צַדִּיק וְיָשָׁר, הוּא:

וחוזרים שוב על צידוק הדין. אלא שבמקום לומר אָהוּב. בָּרוּךְ. גִּבּוֹר. אומרים:

דַּיָּן. הָדוּר. וָעֵד. וכו' וכן בכל פעם ג' אותיות.

זַכַּאי. חַי וְקַיָּם. טָהוֹר. וכו'

יָחִיד. כּוֹבֵשׁ עֲו‍ֹנוֹת. לוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת. וכו'

מֵמִית וּמְחַיֶּה. נוֹרָא. סוֹלֵחַ עֲו‍ֹנוֹת. וכו'

עוֹנֶה. פּוֹדֶה. צַדִּיק. וכו'

קַיָּם רַחוּם. שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק. וכו'

תַּקִּיף. תּוֹמֵךְ. תָּמִים. וכו'

*

קודם שיוצאים מהבית, מתעטפים האבלים בטלית גדול (בלי ברכה). וטוב שיחלצו מנעלי האור וינעלו נעלי גומי. על אב ואם, יש נוהגים לחלוץ כתף היד הימנית. ויש נוהגים השמאלית. ויש שלא נהגו לחלוץ כתף כלל.

מנהגינו שאין הנשים יוצאות אחר המטה לבית הקברות. 

כאשר מוציאים את המטה מפתח הבית, מנהגינו שיהא ראש הנפטר קדימה. וכן במשך הלוויה.

אחר שהוציאו את המטה מן הבית אומרים כל הקהל יחד

אָהוּב יְרַחֲמוֹ, שׁוֹכֵן שָׁמָיִם. וְיַקְדִּים לוֹ מְחִילָה, כְּטַל מָיִם. בָּרוּךְ יְרַחֲמוֹ, שׁוֹכֵן שָׁמָיִם. וְיַקְדִּים לוֹ מְחִילָה, כְּטַל מָיִם. גִּבּוֹר יְרַחֲמוֹ, שׁוֹכֵן שָׁמָיִם. וְיַקְדִּים לוֹ מְחִילָה, כְּטַל מָיִם. וְיָשִׂים חֶלְקוֹ, עִם מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם. וְעִם שֶׁהוֹצִיאוּ עַצְמוֹתָיו, מִמִּצְרָיִם: הַצּוּר, תָּמִים פָּעֳלוֹ. כִּי כָל דְּרָכָיו, מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל. צַדִּיק וְיָשָׁר, הוּא:

וחוזרים שוב על צידוק הדין. אלא שבמקום לומר אָהוּב. בָּרוּךְ. גִּבּוֹר. אומרים:

דַּיָּן. הָדוּר. וָעֵד. וכו' וכן בכל פעם ג' אותיות.

זַכַּאי. חַי וְקַיָּם. טָהוֹר. וכו'

יָחִיד. כּוֹבֵשׁ עֲו‍ֹנוֹת. לוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת. וכו'

מֵמִית וּמְחַיֶּה. נוֹרָא. סוֹלֵחַ עֲו‍ֹנוֹת. וכו'

עוֹנֶה. פּוֹדֶה. צַדִּיק. וכו'

קַיָּם רַחוּם. שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק. וכו'

תַּקִּיף. תּוֹמֵךְ. תָּמִים. וכו'

עושים בדרך לבית הקברות מעמד ומושב שבע פעמים. ובכל מעמד ומושב מספידים אותו מעט (בין 2 ל-5 דקות). וכך הוא הסדר: אחד מחשובי הקהל אומר לנושאי המטה שְׁבוּ יְקָרִים שֵׁבוּ.

והם מניחים את המטה בקרקע ואומרים:

אָנָּא בְּכֹחַ. גְּדֻלַּת יְמִינֶךָ. תַּתִּיר צְרוּרָה: קַבֵּל רִנַּת, עַמֶּךָ, שַׂגְּבֵנוּ. טַהֲרֵנוּ נוֹרָא: נָא גִּבּוֹר. דּוֹרְשֵׁי יֵחוּדֶךָ. כְּבָבַת שָׁמְרֵם: בָּרְכֵם טַהֲרֵם. רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ. תָּמִיד גָּמְלֵם: חָסִין קָדוֹשׁ. בְּרוֹב טוּבְךָ. נַהֵל עֲדָתֶךָ: יָחִיד גֵּאֶה. לְעַמְּךָ פְּנֵה. זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ: שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל. וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ. יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת:

ואומר תלמיד־חכם דברי הספד. כשמסיים ההספד, אומרים כולם פסוק הצור תמים פעלו וגו', ואומר (כנז"ל) להם, עִמְדוּ יְקָרִים עֲמוֹדוּ. והם נושאים את המטה, ואומרים הקהל ההמשך של אָהוּב יְרַחֲמוֹ וכו' מהיכן שהגיעו, שלוש אותיות הַצּוּר וגו', ואומר שבו יקרים שבו וכו' וכן על זה הדרך, שבע פעמים.

הברכה שאומרים כשרואים הקברים, עיין לקמן בסוף הסדר. והמתאבלים לא יברכו, כיון שהם אוננים.

לאחר גמר שבע המעמדות והמושבות, מניחים את המטה בריחוק מהקברים, ועושים שבע הקפות סביב המטה (מימין לשמאל). בזמן ההקפות אומר הרב רַחֵם נָא עָלָיו וכו' (על קטן שלא הגיע לי"ג שנים וכן לאשה אין עושים מעמד ומושב, ולא הקפות, ואין אומרים הנוסח דלקמן).

רַחֵם נָא עָלָיו, אֵל אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם. כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים. וְתָמִיד יִתְהַלֵּךְ, נֶגֶד הַחַיִּים. וְתָנוּחַ נַפְשׁוֹ, בִּצְרוֹר הַחַיִּים:

הקהל עונים אחריו וְתָמִיד יִתְהַלֵּךְ, נֶגֶד הַחַיִּים. וְתָנוּחַ נַפְשׁוֹ, בִּצְרוֹר הַחַיִּים:

חַנּוּן בְּרוֹב רַחֲמָיו, יְכַפֵּר אֶת עֲו‍ֹנָיו. וּמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, יִהְיוּ לְנֶגֶד עֵינָיו. וְיִהְיֶה גוֹרָלוֹ עִם כָּל נֶאֱמָנָיו. וְיִתְהַלֵּךְ לְפָנָיו, בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים:

הקהל עונים אחריו וְתָמִיד יִתְהַלֵּךְ, נֶגֶד הַחַיִּים. וְתָנוּחַ נַפְשׁוֹ, בִּצְרוֹר הַחַיִּים:

זִכְרוֹן טוֹב יִהְיֶה לוֹ, לִפְנֵי יוֹצְרוֹ. לְהַנְחִיל חִיל צוּרוֹ, לְהַגִּיהַּ אוֹרוֹ. יְקַיֵּים דְּבָרוֹ, וְחֶזְיוֹן מַאֲמָרוֹ. כִּי בְרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ, הַשָּׁלוֹם וְהַחַיִּים:

הקהל עונים אחריו וְתָמִיד יִתְהַלֵּךְ, נֶגֶד הַחַיִּים. וְתָנוּחַ נַפְשׁוֹ, בִּצְרוֹר הַחַיִּים:

שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם, יִהְיוּ לְךָ נִפְתָּחִים. וְעִיר שָׁלֵם תֶּחֱזֶה, וּמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים. וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לִקְרָאתְךָ שְׂמֵחִים. וְכֹהֵן גָּדוֹל, לְקַבֶּלְךָ יַעֲמוֹד. וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ, וְתָנוּחַ וְתַעֲמוֹד: 

הקהל עונים אחריו וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ, וְתָנוּחַ וְתַעֲמוֹד. וְתָמִיד יִתְהַלֵּךְ, נֶגֶד הַחַיִּים. וְתָנוּחַ נַפְשׁוֹ, בִּצְרוֹר הַחַיִּים:

נִשְׁמָתְךָ תֵּלֵךְ, לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה. וּמִשָּׁם אֶל כְּרוּבִים, וּמִשָּׁם אֵל יִרְעֶה לָהּ. וְשָׁם פֵּינְקַס תְּקַבֵּל, לְגַן עֵדֶן שְׁבִילָהּ. וְשָׁם תֶּחֱזֶה עַמּוּד, מָשׁוּךְ מִלְּמַעלָה. וְלֹא בַחוּץ תַּעֲמוֹד:

הקהל עונים אחריו וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ, וְתָנוּחַ וְתַעֲמוֹד. וְתָמִיד יִתְהַלֵּךְ, נֶגֶד הַחַיִּים. וְתָנוּחַ נַפְשׁוֹ, בִּצְרוֹר הַחַיִּים:

שַׁעֲרֵי הַמִּקְדָּשׁ, יִפְתַּח לְךָ מִיכָאֵל. וְיַקְרִיב נִשְׁמָתְךָ, כְּקָרבָּן לִפְנֵי אֵל. וְיִתְלַוֶּה עִמְּךָ, הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל. עַד שַׁעֲרֵי עֲרָבוֹת, אֲשֶׁר שָׁם יִשְׂרָאֵל. בְּנוֹעַם מָקוֹם זֶה, תְּהִי זוֹכֶה לַעֲמוֹד:

הקהל עונים אחריו וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ, וְתָנוּחַ וְתַעֲמוֹד. וְתָמִיד יִתְהַלֵּךְ, נֶגֶד הַחַיִּים. וְתָנוּחַ נַפְשׁוֹ, בִּצְרוֹר הַחַיִּים:

תְּהִי נַפְשְׁךָ צְרוּרָה, בִּצְרוֹר הַחַיִּים. עִם רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת וְרָאשֵׁי גָּלִיּוֹת, יִשְׂרְאֵלִים וְכֹהֲנִים וּלְוִיִּים. וְעִם שֶׁבַע כִּתּוֹת, שֶׁלְּ־צַדִּיקִים וַחֲסִידִים. וּבְגַן עֵדֶן, תָּנוּחַ וְתַעֲמוֹד:

הקהל עונים אחריו וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ, וְתָנוּחַ וְתַעֲמוֹד. וְתָמִיד יִתְהַלֵּךְ, נֶגֶד הַחַיִּים. וְתָנוּחַ נַפְשׁוֹ, בִּצְרוֹר הַחַיִּים:

לאחר ההקפות אומר הרב היתר לאיש, וכן לאשה ולקטן.

בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין שֶׁלְּ־מַעְלָה, וּבִרְשׁוּת בֵּית דִּין שֶׁלְּ־מַטָּה, וּבִרְשׁוּת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, וּבִרְשׁוּת כָּל הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. מוּתָּרִים יִהְיוּ כָּל קְלָלוֹת, אָלוֹת, שַׁמַּתּוֹת, נִדּוּיִים, חֲרָמִים, אִרּוּרִים, אִסּוּרִים, בִּטּוּיִים, כִּשּׁוּפִים, וְכָל דְּבָרִים רָעִים וַחֲלוֹמוֹת רָעִים, שֶׁהוּשָׂמוּ עַל שׁוּם יְהוּדִי אוֹ יְהוּדִית. וּבַפְּרָט כָּל מַה שֶׁהוּשָׂמוּ עַל

לאיש

אָחִינוּ (או רַבֵּינוּ) (פלוני בן פלוני), קְלָלוֹת שֶׁקִּלְּלוּהוּ אֲחֵרִים, אוֹ שֶׁקִּלַּל הוּא אֶת עַצְמוֹ, אוֹ שֶׁקִּלַּל הוּא אֶת אֲחֵרִים, בֵּין שֶׁיָּצָא מִפִּיו נִדּוּי אוֹ נֶדֶר אוֹ שְׁבוּעָה אוֹ חֵרֶם, בֵּין עַל עַצמוֹ

לאשה

אֲחוֹתֵינוּ מָרְתָא (פלונית בת פלוני), קְלָלוֹת שֶׁקִּלְּלוּהָ אֲחֵרִים, אוֹ שֶׁקִּלְּלָה הִיא אֶת עַצְמָהּ, אוֹ שֶׁקִּלְּלָה הִיא אֶת אֲחֵרִים, בֵּין שֶׁיָּצָא מִפִּיהָ נִדּוּי אוֹ נֶדֶר אוֹ שְׁבוּעָה אוֹ חֵרֶם, בֵּין עַל עַצמָהּ

בֵּין עַל אֲחֵרִים, בֵּין בְּכַעַס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּכַוָּנָה בֵּין שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, בְּאֵיזֶה צַד וְאוֹפָן שֶׁיִּהְיֶה. בִּרְשׁוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵית דִּינוֹ, פֵּימַלְיָא שֶׁלְּ־מַעְלָה וּפֵימַלְיָא שֶׁלְּ־מַטָּה, שֶׁיִּהְיוּ כוּלָּם בְּטֵלִים וּמְבוּטָּלִים וַחֲשׁוּבִים כִּכְלִי חֶרֶס הַנִּשְׁבָּר שְׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, שְׁבִיתִין וּשְׁבִיקִין, לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין, כַּכָּתוּב, וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם, לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ. וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמךָ וְהִרְבֶּךָ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיךָ: וְכָתוּב, וְלֹא אָבָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמוֹעַ אֶל בִּלְעָם. וַיַּהֲפוֹךְ יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה. כִּי אֲהֵבְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן וְֽלֹא יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ, וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן וְֽלֹא יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ, וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן וְֽלֹא יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ, וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּייָ אֱלֹהֵיכֶם, חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

והמלווים אומרים

שָׁרוּי וּמָחוּל וּמוּתָּר. שָׁרוּי וּמָחוּל וּמוּתָּר. שָׁרוּי וּמָחוּל וּמוּתָּר:

נושאים את המטה לקבר. ומיד יאמרו כל הציבור "ולבני הפילגשים". ואין פוסקים מלאמרו רק לאחר סתימת הגולל. (אין אומרים פסוק זה על קטן שלא הגיע לי"ג שנים ולא לאשה). ויש שנהגו לומר אז "יושב בסתר עליון".

וְלִבְנֵ֤י הַפִּֽילַגְשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַבְרָהָ֔ם נָתַ֥ן אַבְרָהָ֖ם מַתָּנֹ֑ת וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם מֵעַ֨ל יִצְחָ֤ק בְּנוֹ֙ בְּעוֹדֶ֣נּוּ חַ֔י קֵ֖דְמָה אֶל־אֶ֥רֶץ קֶֽדֶם׃

יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן: אֹמַר לַיהֹוָה מַחְסִי וּמְצוּדָתִי, אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, מִדֶּבֶר הַוּוֹת: בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ, וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה. צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ: לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה, מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם: מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ, מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם: יִפּוֹל מִצִּדְּךָ אֶלֶף, וּרְבָבָה מִימִינֶךָ. אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ: רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט, וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה: כִּי אַתָּה יְיָ מַחְסִי. עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה, וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ, לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ, פֶּן תִּגּוֹף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ: עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין: כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי: יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ, עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ: אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ, וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי:

כבוד האשה קבורתה. לפיכך מנהגינו כפי ההלכה שאין מספידין אותה לפני הקבורה, ואין עושין לה מעמד ומושב וכו' כדלעיל. ויש נוהגים לומר בשעה שמוליכים מטת אשה:

אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא, וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ: בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ, וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר: גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְֽלֹא רָע, כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ: דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ: הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ: וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ: זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ, מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם: חָגְרָה בְּעוֹז מָתְנֶיהָ, וַתְּאַמֵּץ זְרוֹעֹתֶיהָ: טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ, לֹא יִכְבֶּה בַּלַּיְלָה נֵרָהּ: יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר, וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ: כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי, וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן: לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים: מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ, שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ: נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ, בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ: סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר, וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי: עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ, וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן: פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ: צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ, וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל: קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ, בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה: שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל: תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ:

***

רבים נוהגים לקבור את המת עם טליתו, ואין פוסלים את הציציות, יש נוהגים לאחר שהניחו המת בקבר, מהפכים המטה ג"פ:

נוהגים שלא ליקח את הכלי שמשליכים בו את העפר מיד חבירו, אלא מניחו והשני לוקחו:

לאחר סתימת הגולל בזמן שמשליכים העפר, אומר הרב "צור ממעונו" שהוא צידוק הדין, (ואין אומרים אותו על אשה),

צוּר מִמְּעוֹנוֹ, צַדִּיק הוּא, וְצַדִּיק דִּינוֹ:

הקהל עונים אחריו צַדִּיק הוּא, וְצַדִּיק דִּינוֹ:

אֵל יָחִיד וּמְיוּחָד, אֲשֶׁר לֹא יִקַּח שׁוֹחַד, צֶדֶק, מָלְאָה יְמִינוֹ:

הקהל עונים אחריו צַדִּיק הוּא, וְצַדִּיק דִּינוֹ:

שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק דַּלִּים, יְנַחֵם אֲבֵלִים, וְהַמֵּת, יִזְכֶּה בְּדִינוֹ:

הקהל עונים אחריו צַדִּיק הוּא, וְצַדִּיק דִּינוֹ:

דַּיָּן אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה, אֵין מִי יֹאמַר לוֹ, מַה תַּעֲשֶׂה, הֶן־כֹּל רָאֲתָה עֵינוֹ:

הקהל עונים אחריו צַדִּיק הוּא, וְצַדִּיק דִּינוֹ:

הִנֵּה מָקוֹם הִנֵּה מָלוֹן, הִנֵּה מְנוּחָה הִנֵּה נַחֲלָה, אַשְׁרֵי מִי שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ, בָּא צִדְקָתוֹ, שָׁלוֹם בּוֹאֶךָ:

הקהל עונים אחריו צַדִּיק הוּא, וְצַדִּיק דִּינוֹ:

מַלְאֲכֵי הַחֶסֶד הַמְּמֻנִּים עַל שַׁעֲרֵי הַחֶסֶד, הֵם יֵצְאוּ לִקְרָאתוֹ וְיֹאמְרוּ לוֹ, בָּא צִדְקָתוֹ, שָׁלוֹם בּוֹאֶךָ:

הקהל עונים אחריו צַדִּיק הוּא, וְצַדִּיק דִּינוֹ:

מַלְאֲכֵי הַחֵן הַמְּמֻנִּים עַל שַׁעֲרֵי הַחֵן, הֵם יֵצְאוּ לִקְרָאתוֹ וְיֹאמְרוּ לוֹ, בָּא צִדְקָתוֹ, שָׁלוֹם בּוֹאֶךָ:

הקהל עונים אחריו צַדִּיק הוּא, וְצַדִּיק דִּינוֹ:

מַלְאֲכֵי הָרַחֲמִים הַמְּמֻנִּים עַל שַׁעֲרֵי הָרַחֲמִים, הֵם יֵצְאוּ לִקְרָאתוֹ וְיֹאמְרוּ לוֹ, בָּא צִדְקָתוֹ, שָׁלוֹם בּוֹאֶךָ:

הקהל עונים אחריו צַדִּיק הוּא, וְצַדִּיק דִּינוֹ:

לאחר שנסתם הגולל, חולצים האבלים את המנעלים אם הם של עור, (בחוה"מ, אין חולצין מנעלים),

וממשיך הרב לומר השכבה,

השכבה לאיש

לאדם חשוב מקדימים פסוקים אלו

מָֽה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ. פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ, נֶגֶד בְּנֵי אָדָם: מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים,. וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן: יִרְוְיוּן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ, וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם: (י"נ להוסיף: וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה: אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה:) טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע. אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר. כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: וְנָחֲךָ יְיָ תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ. וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם, אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו:

מכאן לשאר מתים

מְנוּחָה נְכוֹנָה, בִּישִׁיבָה עֶלְיוֹנָה, תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. בְּמַעֲלַת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מְאִירִים וּמַזְהִירִים. וְחִלּוּץ עֲצָמוֹת, וְכַפָּרַת אֲשָׁמוֹת, וְהַרְחָקַת פֶּשַׁע, וְהַקְרָבַת יֶשַׁע. וְחֶמְלָה וַחֲנִינָה, מִלִּפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנָה. וְחוּלָקָא טָבָא, לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שָׁם תְּהֶא מְנָת וּמְחִיצַּת וִישִׁיבַת הַנֶּפֶשׁ הַשֵּׁם הַטּוֹב, כְּבוֹד אָחִינוּ (או מוֹרֵנוּ וְרַבֵּינוּ) (פלוני בן פלוני), רוּחַ יְיָ תְּנִיחֶנּוּ בְּגַן עֵדֶן. דְּאִתְפְּטַר מִן עָלְמָא הָדֵין כִּרְעוּת אֱלָהַנָא מָרֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יְרַחֵם עָלָיו. (אָמֵן) וְיָחוֹס וְיַחְמוֹל עָלָיו. (אָמֵן) מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּרַחֲמָיו יַסְתִּירֵהוּ בְּצֵל כְּנָפָיו וּבְסֵתֶר אָהֳלוֹ. (אָמֵן) וְיִזְכֶּה לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם יְיָ, וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. (אָמֵן) לְקֵץ הַיָּמִין יַעְמִידֵהוּ. (אָמֵן) וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא יַזְמִינֵהוּ. (אָמֵן) וּמִנַּחַל עֲדָנָיו יַשְׁקֵהוּ. (אָמֵן) וּמִזִּיו שְׁכִינָתוֹ יְהַנֵּהוּ. (אָמֵן) וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים נִשְׁמָתוֹ. (אָמֵן) וְיָשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתוֹ וְחוּפָּתוֹ, לֵאמֹר יְיָ הוּא נַחֲלָתוֹ. (אָמֵן) וִילַוֶּה אֵלָיו הַשָּׁלוֹם. (אָמֵן) וְעַל מִשְׁכָּבוֹ יָבוֹא שָׁלוֹם. (אָמֵן) כַּכָּתוּב, יָבוֹא שָׁלוֹם, יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם, הוֹלֵךְ נְכוֹחוֹ. הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַשּׁוֹכְבִים עִמּוֹ (נ"א, הוּא וְכָל שׁוֹכְבֵי עַמּוֹ בֵּית יִשׁרָאֵל), כֻּלָּם יִהְיוּ בִּכְלַל הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת. וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְאִמְרוּ אָמֵן: (אָמֵן).

השכבה לאשה

אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא, וְרָחוֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ: (שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל:) תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִֽיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ:

רַחְמָנָא דִּי רַחְמָנוּתָא דִּילֵיהּ הִיא, וּבְמֵימְרֵיהּ אִתְבְּרִיאוּ תְּרֵין עָלְמִין, עָלְמָא הָדֵין וְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְכַנֵּישׁ בֵּיהּ צַדְקָנִיּוֹת וְחַסְדָּנִיּוֹת דְּעָבְדָן רְעוּתֵיהּ, הוּא בְּמֵימְרֵיהּ וּבְתוּקְפֵיהּ, יֵימַר לְמֵיעַל קֳדָמוֹהִי דּוּכְרַן הָאִשָּׁה הַכְּבֻדָּה וְהַצְּנוּעָה, מָרְתָא (פלונית בת פלוני). רוּחַ יְיָ תְּנִיחֶנָּה בְּגַן עֵדֶן. דְּאִתְפְּטַרַת מִן עָלְמָא הָדֵין כִּרְעוּת אֱלָהַנָא מָרֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יְרַחֵם עָלֶיהָ. (אָמֵן) וְיָחוֹס וְיַחְמוֹל עָלֶיהָ. (אָמֵן) וִילַוֶּה אֵלֶיהָ הַשָּׁלוֹם. (אָמֵן) וְעַל מִשְׁכָּבָהּ יָבוֹא שָׁלוֹם. (אָמֵן) כַּכָּתוּב, יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. הִיא וְכָל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַשּׁוֹכְבוֹת עִמָּהּ, כֻּלָּן (נ"א, הִיא וְכָל שׁוֹכְבֵי עַמּוֹ בֵּית יִשׁרָאֵל, כֻּלָּם), יִהְיוּ בִּכְלַל הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת. וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְאִמְרוּ אָמֵן. (אָמֵן)

***

יוצאים מביה"ק, ואומר הרב הקדמה זו "אלוה אתה אמרת" וכו', וקדיש דעתיד (וקצת נוהגים שהאבל אומר הקדיש)

אֱלוֹהַּ, אַתָּה אָמַרְתָּ וְאַתָּה עָשִׂיתָ, וּגְזֵירַת מָוֶת עַל כָּל הַחַיִּים גָּזַרְתָּ, אֱמֶת אַתָּה הוּא מְבַלֶּה וְלֹא בוֹלֶה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וּמַעֲלֶה, וּבְחָכְמָתְךָ שַׂמְתָּ הַמָּוֶת כּוֹס מָזוּג לַכֹּל, סוֹף בְּהֵמָה לַשְּׁחִיטָה, וְסוֹף אָדָם לַמָּוֶת נוֹטֶה, מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת, יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה, וְיֵשׁ לָֽנוּ לְהִתְחַנֵּן וּלְהִתְפַּלֵּל עַל זֹאת, כַּכָּתוּב, עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצוֹא, רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים, אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ:

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ, שְׁמֵיהּ רַבָּא: (הקהל עונים) אָמֵן, (ואומר) דַּעֲתִיד לְחַדָּתָא עָלְמָא, וּלְאַחָאָה מִיתַיָּא, וּלְמִפְרַק חַיַיָּא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא יְרוּשְׁלַם, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא קַדִּישָׁא, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מִן אַרְעָא, וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא דִּי שְׁמֵיהּ, לְאַתְרֵיהּ, בְּהַדְרֵיהּ, בְּזִיוֵיהּ וּבִיקָרֵיהּ, וְיִמְלוֹךְ מַלְכוּתֵיהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵיהּ, וִיקָרֵיב (וי"ג וְיַבַּע) מְשִׁיחֵיהּ, וְיִפְרוֹק עַמֵּיהּ, בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּיהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמָן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן: (הקהל עונים) אָמֵן, יְהֶא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא: ואומר יִתְבָּרַךְ: (הקהל עונים אחריו) אָמֵן, (ואומר) וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַדַּר וְיִתְהַלַּל וְיִתְנַשֵּׂא, שְׁמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: (הקהל עונים) אָמֵן, (ואומר) לְעֵילָא לְעֵילָא מִכָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא וְתוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן: (הקהל עונים) אָמֵן,

(ואומר) תִּתְבְּנֵי קַרְתָּא יְרוּשְׁלַם, וְיִשְׁתַּכְלַל הֵיכְלָא קַדִּישָׁא, וִיתוּב פּוּלְחָנָא דִּי שְׁמֵיהּ לְאַתְרֵיהּ, בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּיהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמָן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן: (הקהל עונים) אָמֵן,

(ואומר) יִתְכְּלֵי מִנַּנָא וּמִנְּכוֹן, וּמִן אַנְפַּנָא וּמִן אַנְפֵּיכוֹן, וּמִכָּל אַפַּיָּא דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, חִטְאָה, חַרְבָּא, שִׁבְיָא, כַּפְנָא, מוֹתָא, מוֹתָנָא, גָּלוּתָא, מָעִיקָא, מַחַת יְדָא דְּסָנְאָה וּבְעֵיל דְּבָבָא, וְיָתִיב קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תְּקוֹף רוּגְזֵיהּ, מִנַּנָא וּמִנְּכוֹן, וּמִן אַנְפַּנָא וּמִן אַנְפֵּיכוֹן, וּמִכָּל אַפַּיָּא דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמָן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן: (הקהל עונים) אָמֵן,

(ואומר) יִתְכְּלֵי מִנַּנָא וּמִנְּכוֹן, וּמִן אַנְפַּנָא וּמִן אַנְפֵּיכוֹן, וּמִכָּל אַפַּיָּא דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, חִטְאָה, חַרְבָּא, שִׁבְיָא, כַּפְנָא, מוֹתָא, מוֹתָנָא, גָּלוּתָא, מָעִיקָא, מַחַת יְדָא דְּסָנְאָה וּבְעֵיל דְּבָבָא, וְיָתִיב קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תְּקוֹף רוּגזֵיהּ, מִנַּנָא וּמִנְּכוֹן, וּמִן אַנְפַּנָא וּמִן אַנְפֵּיכוֹן, וּמִכָּל אַפַּיָּא דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמָן קָרִיב [נ"א בְּרַחֲמֵי שְׁמַיָּא], וְאִמְרוּ אָמֵן: (הקהל עונים) אָמֵן,

(ואומר) יִתְכְּלֵי מִנַּנָא וּמִנְּכוֹן, וּמִן אַנְפַּנָא וּמִן אַנְפֵּיכוֹן, וּמִכָּל אַפַּיָּא דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, חִטְאָה, חַרְבָּא, שִׁבְיָא, כַּפְנָא, מוֹתָא, מוֹתָנָא, גָּלוּתָא, מָעִיקָא, מַחַת יְדָא דְּסָנְאָה וּבְעֵיל דְּבָבָא, וְיָתִיב קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תְּקוֹף רוּגְזֵיהּ, מִנַּנָא וּמִנְּכוֹן, וּמִן אַנְפַּנָא וּמִן אַנְפֵּיכוֹן, וּמִכָּל אַפַּיָּא דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, וְאִמְרוּ אָמֵן: (הקהל עונים) אָמֵן, (וממשיכים לומר עמו בקול רם) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו וַחֲסָדָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וִינַחֲמֵנוּ בְצִיּוֹן, וְיִבְנֶה בְּרַחֲמָיו אֶת יְרוּשָׁלָיִם, בְּחַיֵּינוּ וּבְיָמֵינוּ בְּקָרוֹב, אָמֵן וְאָמֵן:

לאחר הקדיש עומדים האבלים בשורה (ויש נוהגים שהם יושבים) והמלווים עוברים על פני האבלים ואומרים להם תְּנוּחָמוּ מִן הַשָּׁמָיִם, והם עונים אָמֵן,

ואפילו בחול המועד עושים שורה ואומרים נוסח הניחום הנז' לעיל,

***

יש נוהגים לתלוש עשבים ולהשליכם לאחוריהם ואומרים וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ, (בחוה"מ יש אומרים שאין לתלוש עשבים),

ונוטלים הידיים מבלי לנגבם, ואין ליקח הכלי מיד מי שנטל, אלא מניחו מידו והשני לוקחו, ויש נוהגים לומר בשעה שנוטלים

יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ, יְהוָה, וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל:

***

הרואה קברי ישראל ולא ראה אותם הקברים בשלשים הימים האחרונים, מברך

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין, וְכִלְכַּל אֶתְכֶם בַּדִּין, וְהֵמִית אֶתְכֶם בַּדִּין, וַעֲתִיד לַהֲקִימְכֶם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא בַּדִּין. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְחַיֶּה הַמֵּתִים:

מנהגינו שלא ללבוש שחורים בימי האבילות:

אין לשים זרי פרחים ע"ג הקבר, משום שזהו מנהג אומות העולם:

אסור לישב או להשען או לדרוך על הקבר ואבן המצבה של מת:

אסור לאכול ולשתות, וכן לעשן, בתוך בית הקברות:

לעילוי נשמת ................. בן ................. ז"ל נלב"ע ................. תנצב"ה

ויהי נועם ה' אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר: ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי ומעשה ידי להתפאר

יש נוהגים לקרוא את שלושת המשניות הראשונות שבו מתחילות באותיות אי"ה, י'ש, א'לו ,ה'דיח, וארבעת המשניות האחרונות שבו. מתחילות באותיות נשמה, נ'פל, ש'לושה, מ'קוה, ה'טביל, ולכן יכוין בלימוד משניות אלו, להעלות הנשמה למזל עליון הנקרא אי"ה, (על דרך 'איה מקום כבודו), ור"ת אי"ה, ה'ארת י'סוד א'בא)

(א) יֵשׁ מַעֲלִין אֶת הַמִּקוָה וְלֹא פּוֹסְלִין, פּוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין, לֹא מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין. אֵלּוּ מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין, הַשֶּׁלֶג, וְהַבָּרָד, וְהַכְּפוֹר, וְהַגָּלִיד, וְהַמֶּלַח, וְהַטִּיט הַנָּרוֹק. אָמַר רִבִּי עֲקִיבָא, הָיָה רִבִּי יִשׁמָעֵאל דָּן כְּנֶגדִּי לוֹמַר, הַשֶּׁלֶג אֵינוּ מַעֲלֶה אֶת הַמִּקוָה. וְהֵעִידוּ אַנשֵׁי מֵידְבָא מִשְּׁמוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהָבִיאוּ שֶׁלֶג וַעֲשׂוּ מִקוָה בַּתְּחִלָּה. רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֶבֶן הַבָּרָד, כַּמַּיִם. כֵּיצַד מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין, מִקוָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרבָּעִים סְאָה חָסֵר אַחַת, נָפַל מֵהֶם סְאָה לְתוֹכוֹ וְהֶעֱלָהוּ, נִמצְאוּ מַעֲלִין וְלֹא פּוֹסְלִין:

(ב) אֵלּוּ פּוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין, הַמַּיִם בֵּין טְמֵאִים בֵּין טְהוֹרִים, וּמֵי כְּבָשִׁים וּמֵי שְׁלָקוֹת, וְהַתֶּמֶד עַד שֶׁלֹּא הִחמִיץ. כֵּיצַד פּוֹסְלִין וְלֹא מַעֲלִין, מִקוָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרבָּעִים סְאָה חָסֵר קֻרטוֹב וְנָפַל מֵהֶן קֻרטוֹב לְתוֹכוֹ, לֹא הֶעֱלָהוּ, פּוֹסְלוֹ בִּשׁלֹשָׁה לוֹגִין. אֲבָל שְׁאָר הַמַּשׁקִין, וּמֵי פֵּרוֹת, וְהַצִּיר, וְהַמֻּריָס, וְהַתֶּמֶד מִשֶּׁהִחמִיץ, פְּעָמִים מַעֲלִין וּפעָמִים שְׁאֵינָן מַעֲלִין. כֵּיצַד, מִקוָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרבָּעִים סְאָה חָסֵר אַחַת, נָפַל לְתוֹכוֹ סְאָה מֵהֶם, לֹא הֶעֱלָהוּ. הָיוּ בּוֹ אַרבָּעִים סְאָה, נָתַן סְאָה וְנָטַל סְאָה, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:

(ג) הֵדִיחַ בּוֹ סַלֵּי זֵיתִים וְסַלֵּי עֲנָבִים, וְשִׁנּוּ אֶת מַראָיו, כָּשֵׁר. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֵי הַצְּבָע פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בִּשׁלֹשָׁה לוֹגִין, וְאֵינָן פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בְּשִׁנּוּי מַראֶה. נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן וּמֹחַל, וְשִׁנּוּ אֶת מַראָיו, פָּסוּל. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יַמתִּין לוֹ עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים וְיַחזְרוּ מַראֵיהֶן לְמַראֵה הַמַּיִם. הָיוּ בּוֹ אַרבָּעִים סְאָה, מְמַלֵּא בַּכָּתֵף וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ עַד שֶׁיַּחזְרוּ מַראֵיהֶן לְמַראֵה הַמַּיִם:

(ד) נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ מֹחַל וְשִׁנּוּ מִקצַת מַראָיו, אִם אֵין בּוֹ מַראֵה מַיִם אַרבָּעִים סְאָה, הֲרֵי זֶה לֹא יִטבּוֹל בּוֹ:

(ה) שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם, וְנָפַל לְתוֹכָן קֻרטוֹב יַיִן, וַהֲרֵי מַראֵיהֶן כְּמַראֵה הַיַּיִן, וְנָפְלוּ לַמִּקוָה, לֹא פְּסָלוּהוּ. שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם חָסֵר קֻרטוֹב, וְנָפַל לְתוֹכָן קֻרטוֹב חָלָב, וַהֲרֵי מַראֵיהֶן כְּמַראֵה הַמַּיִם, וְנָפְלוּ לַמִּקוָה, לֹא פְּסָלוּהוּ. רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, הַכֹּל הוֹלֵך אַחַר הַמַּראֶה:

(ו) מִקוָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרבָּעִים סְאָה מְכֻוָּנוֹת, יָרְדוּ שְׁנַיִם וְטָבְלוּ זֶה אַחַר זֶה, הָרִאשׁוֹן טָהוֹר וְהַשֵּׁנִי טָמֵא. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיוּ רַגלָיו שֶׁלָּ־רִאשׁוֹן נוֹגְעוֹת בַּמַּיִם, אַף הַשֵּׁנִי טָהוֹר. הִטבִּיל בּוֹ אֶת הַסְּגוֹס וְהֶעֱלָהוּ, מִקצָתוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּיִם, טָהוֹר. הַכַּר וְהַכֶּסֶת שֶׁלְּ־עוֹר, כֵּיוָן שֶׁהִגבִּיַהּ שִׂפתוֹתֵיהֶם מִן הַמַּיִם, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָן שְׁאוּבִין. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. מַטבִּילָן וּמַעֲלֶה אוֹתָם דֶּרֶך שׁוּלֵיהֶם:

(ז) הִטבִּיל בּוֹ אֶת הַמִּטָּה, אַף־עַל־פִּי שֶׁרַּגלֶיהָ שׁוֹקְעוֹת בַּטִּיט הֶעָבֶה, טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מְקַדְּמִין. מִקוָה שֶׁמֵּימָיו מְרֻדָּדִין, כּוֹבֵשׁ אַפִלּוּ חֲבִלֵּי עֵצִים, אַפִלּוּ חֲבִלֵּי קָנִים, כְּדֵי שֶׁיִּתפְּחוּ הַמַּיִם, וְיוֹרֵד וְטוֹבֵל. מַחַט שְׁהִיא נְתוּנָה עַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, הָיָה מוֹלִיך וּמֵבִיא בַּמַּיִם, כֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלֶיהָ הַגַּל, טְהוֹרָה:

***

כתב הר' מעשה אורג זצ"ל, יש לנו קבלה מאליהו הנביא זכור לטוב שאם יקרא האדם פרק שביעי במסכת מקואות, יעלה נשמת הוריו או קרוביו שנפטרו, למקום חשוב ועליון בגן עדן, ובפרט אם יקרא אותו ביום או בליל האזכרה, "ובשנה הראשונה יוסיף יקרא אותה בכל יום לאחר תפילת שחרית" וביום ששי יוסיף לקוראה גם קודם תפילת מנחה, ובליל מוצ"ש יקראנה לאחר ההבדלה, משום שבאותם הזמנים נידונות הנשמות וזאת הקריאה יש בה תועלת גדולה לנשמה.